בניגוד למה שנתפס במקומותינו מאז שמחת תורה כמוסכמה חלוטה – תפיסת הביטחון של ישראל שעוצבה לאחר מלחמת העצמאות לא קרסה ב־7 באוקטובר, אלא כלל לא הועמדה במבחן. בניגוד למה שמקובל על כותבי הטורים והפרשנים המשודרים, האירוע של שמיני עצרת אינו מצביע על קריסת התפיסה המכוננת של ביטחון האומה. ושני הסברים יש לכך, האחד טכני והשני יורד לשורשו של האירוע הקטסטרופלי.
מגננות סביב כבישי עוטף עזה? התושבים זועמים: "כל מכשול ניתן לעבור"
גדי ירקוני במתקפה חריפה: "החלום שלא יהיו פה טילים נמוג, למה לאף אחד אין אומץ להגיד?"
תשומת לב ציבורית מועטה בלבד מוענקת לעובדה שתפיסת הביטחון הבסיסית של ישראל עברה מהפך דרמטי בתחילת שנות ה־2000, כאשר לשלוש הרגליים שעליהן השתית אותה דוד בן־גוריון - הרתעה, התרעה והכרעה - התווספה רגל רביעית, שהפכה בהדרגה לרגל דומיננטית: הגנה. ולכן זו כבר אינה אותה תפיסה. אבל ייאמר מיד, גם הרגל הרביעית של התפיסה המעודכנת לא הופעלה בשמיני עצרת, ולכן גם אותה לא ניתן לדון לכף חובה.
בן־גוריון הביא בחשבון מלכתחילה את מגבלותיה של ישראל בממון, בכוח אדם, בצורכי פיתוח המדינה וקליטת עלייה המונית. הוא הבין שללא הרתעה משמעותית מגובה במערכת התרעה משובחת וכושר הכרעה מהירה בעת הצורך, ישראל תתקשה להגן, לאורך זמן, על כל דונם ועל כל עז. בהמשך היו אפילו יישובים ביהודה ושומרון ובקו התפר המוקפים ביישובים ערביים אשר התעקשו שלא להקיף את היישוב בגדר, מתוך התפיסה כי אם יש הרתעה אין צורך בגדר, ואם אין הרתעה גדר לא תעזור.
אבל בתחילת שנות ה־2000, בעקבות פיגועי התאבדות קשים שביצעו באינתיפאדה מחבלים שחדרו מיהודה ושומרון, החלו להישמע קולות הולכים וגוברים הדורשים הקמת חיץ בלתי עביר בינינו ובין מבקשי נפשנו. הקמפיין הפוליטי להקמת חומת מגן בלבה של ארץ ישראל צבר תאוצה ולבסוף הוכתר בהצלחה: תפיסת הביטחון עברה מהפך דרמטי.
במקום קיר ברזל אקטיבי ומרתיע – הסתגרות במקלטים ובממ"דים ומאחורי חיץ הרמטי לכאורה. במקום עוצבות שריון רבות־עוצמה וחיל טילים מדויקים המעודדים השלמה עם חוסר היכולת להשמידנו – כיפות ברזל, פטריוטים, חצים, מעילי רוח ולייזרים המעודדים את הכלת העימות והנצחתו. במקום שיח וחיכוך מקרבים – חומה סינית והפרדה מנכרת.
מיגון ועוד מיגון
בימי תפארתה של תנועת העבודה היה דגלה "חומה ומגדל". אבל מנהיגה דה־פקטו (גם אם לא דה־יורה) ומתווה דרכה הפוליטית בראשית שנות ה־2000, חיים רמון, הציב במקומו דגל עדכני: "חומה וגדר", במתווה קו התפר, שהתקשורת והשמאל צבעו מיד בצבעי הקו הירוק והזילו עליו ריר. ראש מפלגת העבודה באותה עת היה בנימין בן אליעזר, שר הביטחון בממשלת שרון, שבתחילה התנגד להקמת החומה. אך בהמשך, כשראה כי הססמה הכוזבת של רמון "גדר חזקה מייצרת שכנוּת טובה" נקלטת, החליט לקפוץ על העגלה. מפלגת העבודה אימצה את הגדר אל לבה ומצעה. רמון, עכשיו יחד עם פואד, מקסמו כל פיגוע כדי לנגח את ראש הממשלה שרון, שנותר חשוף בצריח הפוליטי, וקרס.
מאז ומתמיד יכולתו האסטרטגית והטקטית בשדה הקרב, וכושר מנהיגותו הצבאית של שרון, גדול מצביאי ישראל מאז יואב בן צרויה, עמדה בסתירה מוחלטת להבנתו המדינית הדלה. לאחר שנבחר לראשות הממשלה ב־2001, לא עמד בלחץ תומכי הגדר והקים ב־2004 ועדה לבדיקת תפיסת ההגנה של מדינת ישראל.
בראש הוועדה הציב את דן מרידור, הבולט בבני הדור השני של מייסדי המחתרות שנקראו המשפחה הלוחמת. אדם לכל עת ולכל עניין. מרידור ניגש למשימה ביסודיות, שמע אנשי צבא ומומחים מתחומים שונים, והגיע בדיוק לתוצאה שאליה כיוון המשורר: 58 שנים לאחר שישראל אימצה את שלושת מרכיבי הביטחון שקבע בן־גוריון, הוסיפה ועדת מרידור את מרכיב ההגנה לצבא ההגנה לישראל, כרגל רביעית בתפיסת הביטחון הלאומית.
כפועל יוצא פורקו אוגדות שריון, חיל טילים משמעותי לא הוקם וצוללות נוספות לא נרכשו. לעומת זאת הושקעו מיליארדים רבים בגדרות וב־50 גוונים של מיגון. באוויר, במים, על הקרקע ומתחתיה. מיגון אנשים, מיגון בתים ומתקנים. מיגון של כלי מלחמה ומיגון של מיגונים.
לא ברור אם שרון ידע מה הוא עושה כשמינה את מרידור. מרידור היה איש ארץ ישראל בבסיסו, אך פוטנציאל המנהיגות שלו קרטע בהיעדר תכונה חיונית להנהגה: אופטימיות. בראייתו הפסימית לא האמין שבכוחו של העם היהודי לממש את החלום, שעליו חונך, של ארץ ישראל השלמה. הוא התבטא לא פעם, לפני 2004, שאם ניתן היה לבנות חיץ הרמטי על הקו הירוק, רוב הציבור היה קונה אותו בשתי ידיים.
להניע את המטוטלת
אבל כאן מגיע הטוויסט בעלילה. שהרי מתבקש, שמי, שכמו הח"מ, התנגד בזמן אמת לחומה ולגדר, יראה באירועי שמיני עצרת ראיה המדברת בעד עצמה: ההשקעה של מיליארדי השקלים לא עמדה במבחן, בדיוק כמו קו בר־לב, שבדיוק 50 שנה קודם לכן, זמן רב לפני שההגנה הפכה לרגל בדוקטרינה, נפרץ כמו לא היה.
אלא שדווקא מבקרים יודעי דבר שקולים ורציניים, כולל מי שהתנגדו לגדר מלכתחילה, מטילים ספק רציני בקביעה כי קו בר־לב ביום הכיפורים והגדר בעזה בשמחת תורה לא עמדו במבחן. האלוף (במיל') שלמה להט (צ'יץ') ליווה מקרוב במלחמת יום הכיפורים את האוגדונר אריאל שרון, מוכן ומזומן לרגע הקשה שבו ייקרא בנסיבות מצערות לקבל את הפיקוד על האוגדה רבת־הפעלים.
להט חזר וטען בתום המלחמה, שאחריה עקב בזמן אמת מתוך עין הסערה, כי אי אפשר לקבוע שקו בר־לב לא עמד במבחן, משום שהוא לא הועמד במבחן. במילים אחרות: המעוזים אוישו בחלקם בלבד, אמצעים טכנולוגיים רבי־עוצמה לא הופעלו, ואי אפשר להאשים את בונה המנעולים שהשומר שכח לנעול בגרימת הפריצה.
כך קרה גם בשמיני עצרת: הגדר לא הועמדה במבחן, ולכן לא ניתן לקבוע שלא עמדה בו. שהרי מערכת אנושית שתגיב על חיסול המצלמות שבגדר, שתתריע על אינסוף אינדיקציות שהתרבו ביחס ישר להתקרבות האויב ותפעל בהתאם, הייתה חלק בלתי נפרד מהמערכת שבלתה אין לגדר משמעות.
המערכת התומכת בגדר פשוט לא הייתה קיימת. דבר שהוליד שורה של מחדלים שבגינם לא ניתן לקבוע כי המערכת לא עמדה במבחן, באשר ברור כי היא לא הועמדה במבחן בדיוק כמו קו המעוזים בזמנו. כל הטכנולוגיה בעולם לא יכולה לייצר תגובה אנושית להתרעות המערכת. כל הנורות האדומות לא ימנעו חדירה כשהשומרים ישנים שנת ישרים. חמישה הליקופטרים ועשרה טנקים, כוננות עם שחר ונשק ביד ולא בנשקייה היו ככל הנראה מחסלים את האירוע בעודו באבו הודות למערכת המופלאה שאפשרה למעטים הדרוכים לבלום את הרבים.
צריך לקוות כי המטוטלת שנעה בחדות לכיוון המיגוני לאחר גל הטרור של האינתיפאדה השנייה, תמצא איזון נכון בין מערכות הגנה לבין בנייה מחדש של אוגדות שריון שפורקו, לצד יחידות נוספות של קומנדו, טילים ומסוקי קרב – ומעל לכל חיזוק חיל ההרתעה. ישראל, בצוללותייך חיי.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד