מדינת ישראל כולה שמחה על מבצע החילוץ של שניים מהחטופים מרצועת עזה. שמחה המהולה בדאגה עצומה לחייהם של 134 חטופים אחרים הסובלים במחילות עזה או בהריסות בתי הרצועה. השמחה הגדולה מלמדת כי מצוות פדיון שבויים והחרדה לגורלם עדיין נמצאות במקום ראשון בסדר העדיפויות של הרוב המכריע של אזרחי ישראל. רובם, אך לצערי לא כולם.

"בתיאום ובהסכמת חמאס": ההערכות בנוגע למקום המצאה של משפחת ביבס

לאחרונה נחשפנו להפגנה של פעילי ימין שקראה לממשלה להתנגד לעסקה שתביא לשחרורם של האומללים המוחזקים במחילות עזה ברעב, בקור מקפיא, בחוסר חמצן וסובלים מהתעללות. אותם מפגינים, בהתלהבות המשיחית שלהם, טוענים כי יש להמשיך בלחימה עד להכרעה. הכרעה של מי? של ילדי משפחת ביבס? נראה כי יש מי שחציו הראשון של המשפט “יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם", הוא כנראה אבחון של המתרחש בלבותיהם ובמוחם.

על פי איזה פסוק יש מי שמוכנים להקריב את חייהם של אריאל בן ה־4 ושל כפיר שציין יום הולדת שנה במרתפי חמאס כדי להשיג הכרעה שאיש לא יודע מהי? ניצחון כזה במחיר חייהם של שני הג’ינג’ים החמודים יכניס מונח חדש למילון המושגים העולמי ובמקום “ניצחון פירוס" ייאמר “ניצחון ביבס" - ניצחון שמחירו כה גבוה ובלתי נסבל שהפך את תחושת הניצחון לטרגדיה נוראה.

מאז תחילת המלחמה יש מי שמנסים לקבע תודעה בציבור שרק לחץ צבאי יביא לשחרור החטופים, קונספציה שקורסת מול עינינו. במשך ארבעת החודשים האחרונים מנסה צה"ל, בהנחיית הדרג המדיני, להביא, בין היתר, להחזרת החטופים מעזה. ניסיונות אלו לא נשאו עד עתה פרי, כשהלחימה גבתה חיים גם של חטופים. דווקא מסלול המשא ומתן הביא לשחרור עשרות מהם.

אני מבין את תחושות הנקם נוכח זוועות חמאס בשמחת תורה, אבל נקמה על חשבון אריאל וכפיר? גישה זו היא גישה אנטי־ יהודית ואנטי־מוסרית. אנחנו תמיד טענו שההבדל בינינו ובין שכנינו המנוולים הוא שאנו מקדשים חיי אדם. עבורי קדושת חייהם של כפיר ואריאל, עודד ליפשיץ בן ה־84 וחבריהם חשובה יותר ממלחמת מצווה, מהרצון לנקום או מהקמת נצרים מחדש. כולי תקווה כי הגישה המעוותת של המפגינים, הנכונות להקריב את חיי החטופים כדי להשיג “ניצחון" שיאפשר לחדש את ההתיישבות בעזה, לא תנחה את חברי הקבינט. אותם אנשים עם לב של אבן רצוי שיבקרו בכותל ויקבלו שם השראה להפוך לאנשים עם לב אדם.

לסיום לא נותר לי אלא לצטט את הרמב"ם ב"משנה תורה": "ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והעירומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך' (דברים, ט"ו, ז') ... ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים". ומוסיף ה"שולחן ערוך": "כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים".

אם הרגש האנושי אינו משפיע על התומכים בהפקרת החטופים, אולי ההלכה תסייע להם לחזור בהם מרעיונות העוועים שלהם.