אחת הבדיחות שרצו בוואטסאפ השבוע סיפרה על פגישה של בצלאל סמוטריץ' עם משקיעים. הוא אמר להם שהמצב של ישראל מצוין ושאם הוא לא היה שר אוצר, הוא היה משקיע בעצמו בישראל, והם ענו שאם הוא לא היה שר אוצר, גם הם היו משקיעים כאן. זה לא כל כך מצחיק כמו שזה מדויק - סמוטריץ' מתקשה להבין שיש אנשים עם נקודת מבט קצת שונה משלו, ושהוא לא ממש יכול להוות להם דוגמה עם תפיסת העולם שלו.
במסגרת חוסר היכולת להבין זוויות ראייה, השבוע הוא הצליח לתקוע סכין בלב משפחות החטופים, כשהתעקש שהחזרת החטופים היא לא הדבר הכי חשוב עכשיו. בהזדמנות זו ראוי גם להודות לאמצעי התקשורת הנפלאים שראיינו אותו שוב ושוב על אטימותו, כאילו מישהו לא הבין בפעם הראשונה את ניסיונותיו הנואשים לקבל קצת צומי בכל מחיר, כדי להרים את הראש מעל אחוז החסימה.
סמוטריץ' הוא לא איש צבא וגם לא כלכלן, הוא פרסונה נון גראטה בארה"ב, ולפעמים נורא דחוף לו להגיד את "האמת שלו" ל"מגזר שלו", בלי לחשוב על נקודות המבט האחרות, ההשלכות או התוצאה עבור המדינה. הרי אי אפשר לדבר על "ביחד ננצח" כשחבר ממשלה לא מצליח לשמור על ממלכתיות מינימלית, ועוד בנושא שאמור להיות הכי קדוש בחברה הישראלית אחרי 7 באוקטובר.
נושא החטופים צריך להישאר קדוש לא רק כי המשפחות הללו עוברות גיהינום שלא ניתן לדמיין, אלא גם כי כשאומרים "ביחד ננצח", זאת מהות ה"ביחד". עם כל הכבוד לאמת של סמוטריץ', מותר לנסח דברים קצת פחות בבוטות רק כדי לא לפגוע במשפחות או לערער את תקוותן הרעועה ממילא. אלף־בית של בגרות פוליטית ומנהיגות זה לדעת להתנהל ברגישות הנדרשת מול הציבור המרוסק, וגם בדיפלומטיות הנדרשת מול הקהילה הבינלאומית, וכל זאת מתוך הבנה פשוטה שכדי לצלוח את התקופה הקרובה דרושים לכידות וחוסן לאומי פנימי, ודרושה גם תמיכה חיצונית מאסיבית.
מסמוטריץ' באמת שאין ציפיות - לא פוליטיות ולא מקצועיות. אבל מבנימין נתניהו יש. מי כמוהו מבין בתודעה ציבורית? די ברור שנתניהו מבין שאצבע בעין משפחות החטופים רק תעודד אותן להגביר את ההפגנות, שאותן הוא מנסה להשקיט כדי להצליח לקדם את המשא ומתן. אז יש שתי אפשרויות - או שנתניהו רוצה שסמוטריץ' יתנהל כך מאיזושהי סיבה, או שהוא לא מסוגל לנהל אותו.
מה האסטרטגיה?
בשקט־בשקט, בינינו לבין עצמנו, מתישהו נצטרך להפסיק להעמיד פנים. כולנו ישראלים שאוהבים לדבר דוגרי, להימנע מצביעות ולשים הכל על השולחן באופן ישיר. אז אולי כדאי שנודה שהניצחון המוחלט יקרה רק כשנצליח לצמוח מתוך האסון שחווינו ב־7 באוקטובר. כשנחווה תקומה. זאת הדרך היחידה להשיג חזרה את כבודנו הלאומי.
שלא יהיו אי־הבנות - אנחנו נביס את חמאס. אין לנו ברירה. אבל זה לא ניצחון, וזה גם לא יחזיר לנו את הכבוד - זו תהיה התמודדות אחת מתוך מגוון נאה של כאבי ראש שארגנה לנו איראן. השאלה היא מה יקרה אחרי שנביס את חמאס, וכרגע נראה שאנחנו מדברים בעיקר על מה שלא יקרה - 99 ח"כים הצביעו השבוע שהם מתנגדים למדינה פלסטינית. טוב שלא הצביעו שהם נגד חיזבאללה וגם נגד הקורונה. הם לא הצביעו על שום תוכנית שקשורה במה שנעשה בעזה ביום שאחרי. ברור שאף אחד לא רוצה לתת לפלסטינים פרס, אבל מה ההסדר שאנחנו שואפים אליו, מי אחראי על האסטרטגיה שלנו, ולמה אף אחד לא מצליח להבין אותה?
בשביל הספתח, הניצחון המוחלט יכלול את החזרת החטופים, השבת החוסן הלאומי ושינוי ארוך טווח ומשמעותי של המצב בעזה. אנחנו ננצח אם נצליח להביא לפירוק מוחלט של אונר"א, כדי לגדוע סופית את החינוך הפלסטיני בן 76 השנים, שמטיף לאלה שמעולם לא נולדו כאן שזכותם "לשוב" ליפו, תל אביב וחיפה. הרי האמונה הזאת היא מה שמייצר טרור, ומה שהביא את העזתים להאמין שהטבח הברברי שלהם הוא "מוצדק".
האם נצליח לגרום לאומות העולם לעשות את המהלך הלא פשוט הזה, ולהחליף את אונר"א בגוף שיפסיק לייצר פליטים? הלוואי. האם זה בכלל יעד? כי זה בהחלט יהיה שינוי משמעותי והפסד כואב מאוד גם לאיראן, גם לאבו מאזן וגם לחמאס.
אבל כדי להצליח נצטרך שיתוף פעולה. נצטרך את הסכמת מדינות ערב, ואת אחריותן לשלטון ערבי חדש על עזה, שיביא לדה־חמאסיזציה. נצטרך גם את תמיכת ארה"ב ואירופה, שכרגע איבדו סבלנות מול נתניהו, ומאמינות שהוא לא מסוגל לקחת אחריות על הקיצונים בממשלתו. גם הם רוצים לשמוע יעדים ברורים, ולא רק את המילה "ניצחון".
להפיח תקווה ואמון
נדע שניצחנו כשתהיה כאן שוב פריחה ושגשוג, וכשלא נקבל בדיחות בוואטסאפ על חוסר עניין בהשקעות. נדע שניצחנו כשהכלכלה תשתקם, כשאלה שאיבדו את פרנסתם ימצאו אותה שוב, כשדירוג האשראי שלנו יעלה, וכשמפוני קריית שמונה ושדרות יחזרו לבתיהם. נדע שניצחנו כשנוכל לנסוע לחו"ל בלי להסתיר את זהותנו. כשהשיר שנשלח לאירוויזיון יניב אהדה לגבי האסון שהתרחש כאן, במקום ביקורת וניסיון לבייש אותנו.
ננצח רק עם אמירת אמת - והאמת היא שישראל ספגה מכה קשה. אי אפשר לדבר על ניצחון תוך דילוג על המכה שניחתה עלינו כאילו היא לא הייתה. זו לא גבורה אלא אטימות. גם אי אפשר לדבר על הישגים במלחמה תוך התעלמות מהצורך בתוכנית ובתמיכת הקהילה הבינלאומית. כרגע חלק ניכר מהשנאה לישראל נובע מהבוז לממשלה ומההתנגדות לחבריה, שלמעשה מייצרים את הבעיות שאין להם היכולות להתמודד איתן.
ננצח כשנשתקם, אבל צריך להכיר בכך שהשיקום שנדרש הוא רב־היקף. כל אסון טומן בתוכו פוטנציאל לצמיחה, אבל בהנהגה דרושים האנשים שיוכלו לממש אותו.
אנחנו עומדים בפני הזדמנות פז להגדרה מחדש של מה שמדינת ישראל מייצגת, וההגדרה הזאת תצטרך להפיח תקווה ואמון ברוב המכריע של הישראלים. ההגדרות הישנות שלנו קרסו ב־7 באוקטובר. גילינו שמר ביטחון וימין מלא־מלא הביאו למשבר ביטחוני מהחמורים שידענו, ושחלומות השמאל על שלום שוב התפוצצו לנו בפרצוף. גילינו שאין לנו יכולת לרמוס זה את זה, כי בסוף כולנו נרמסים.
הניצחון הוא לא בתבוסה של חמאס אלא ברוח העם. הרוח הזאת עומדת בבסיס הכל, גם בבסיס היכולת של הצבא לנצח. היא דורשת אמון, אכפתיות הדדית ותחושת שייכות עמוקה ומשותפת. הניצחון הוא לא בתבוסה של מישהו אחר אלא בתקומה שלנו מהאפר. זאת המהות.