ארבעת החודשים האחרונים היו מקור בלתי נדלה לכאב ודמעות לכל מי שלב אדם לו. זה התחיל בטבח הנורא באזור העוטף, ונמשך במחיר המלחמה שגובה מאיתנו מדי שבוע קורבנות נוספים. לכל זה מצטרף צערם הגדול של החטופים ובני משפחותיהם, מאות אלפי המפונים ועוד ועוד.
הדו״ח הגנוז של 8200 - גילויים חדשים: מכתב המפקד לפני הטבח נחשף | בן כספית
לראשונה מאז פרוץ המלחמה: מכת"זית הופעלה במחאה בקפלן
מדי פעם מבליחים לתוך אירועי החשיכה הללו גם נקודות אור בוהקות, אם בזכות החשיפה לאירועי גבורה ומסירות יוצאת דופן של חיילים ואזרחים, לפעילות הרחבה בעורף, בהתנדבויות והסולידריות שמתגלות בקרב אזרחים מן השורה או סתם אירועי שמחה כמו חתונה או לידה, אצל משפחה או חברים קרובים.
והלב הומה ומתלבט כיצד הוא אמור להרגיש, אם נכון לבטא שמחה בימים שבהם החושך מכסה ארץ והכאב פולח כל איבר בקרבנו ודוקר כמחט את בשרנו, או שמא חלילה ניתן לרוע להשבית כל שמחה מתוכנו ובכך להפכנו לאנשים כואבים ודואבים ללא שמחה ותקווה.
האירועים סיפקו לנו טעימה מוחשית של הדילמה הזו. יש לנו סיבות טובות לחגוג ולבכות כאחד. איך נדע להכיל את השמחה הגואה על שני החטופים שחזרו לחיק משפחותיהם לצד הכאב הצורב על שני הלוחמים ששילמו בחייהם בגזרה אחרת בקרבות ברצועה? שתי משפחות שעולמן חרב עליהן לצד שתיים אחרות ששמשן זרחה עליהם לפתע.
מה אנחנו אמורים להרגיש בנסיבות אלה? האמת היא שהשאלה הזו מתרחשת לעתים מזומנות גם לא בעתות מלחמה. איך אנחנו מרגישים כשאנו מקבלים בשורות טובות - ילד נולד, בת התארסה - ובמקביל אב או אם שנפטרו מן העולם. בוכים או שמחים? אנחנו לא רוצים להרוס את השמחה של הילד אבל גם לא רוצים לא לכאוב את אובדן האב. איך מתפקדים?
ההלכה מתייחסת למציאות דומה דרך הלכות ברכות שהן משקפות את הביטוי הנפשי של האדם המאמין. בדרך כלל על בשורה טובה ששומע האדם הוא מברך ברכת שהחיינו או הטוב והמטיב. על בשורה רעה ברוך דיין האמת. מה עושה אדם שנפטר עליו אביו שהותיר לו ירושה? מצד אחד הוא ודאי עצוב על מות אביו ומאידך הוא ודאי שמח על הירושה שנפלה בחלקו.
ההלכה לא רואה רק את אחת ההרגשות האלה, אלא היא ביקשה לתת מקום לשתיהן ולכן קבעה שיברך האדם על שתיהן. בכך סימלה לנו את כיוון המחשבה: לשמוח על הטוב, לכאוב את הכאב. לא נטשטש את הכאב וגם לא נדחיק את השמחה.
הכותב הוא יו"ר ארגון רבני צהר