אירועי ה-7 באוקטובר גרמו לא רק לזעזוע עמוק בקרב רבים בישראל ומחוצה לה, אלא גם לשינוי תודעתי עמוק באשר לסיבות שהובילו לטבח הנורא ולמלחמה בה אנו מצויים. "אין בית, חדר ילדים, בית ספר או מרפאה, בה לא מצאנו אמל"ח או חומרי הסתה נגד ישראל", סיפר קצין בכיר בגולני שפיקד על כוח שהיה חלק מהתמרון הקרקעי ברצועה.
התפיסה לפיה אנחנו "נלחמים בטרור" אבל ממשיכים להתעלם משורשיו העמוקים, שמכים אחיזה בקרב דור שלם שגדל תחת חזון ג'יהאדיסטי הקורא להשמדתה המוחלטת של מדינת ישראל, חייבת להשתנות. כ-30 שנה חלפו מאז החתימה על הסכמי אוסלו, ועדיין, גם בעזה וגם ביהודה ושומרון, מערכת החינוך הפלסטינית פועלת במלוא הכוח להסתה, לפעילויות טרור ולהנחלת שנאה עיוורת ליהודים ולמדינת ישראל. לכך יש להוסיף את העובדה שרוצחי יהודים מתוגמלים כספית – וקיבלנו חממת טרור שמוזנת ומתודלקת ללא הפסקה.
לצערי, בשנת 2015, חוויתי על בשרי את תוצאותיה של אותה הסתה: אבי, ריצ'רד לייקין, נרצח בידי מחבל חמאס בפיגוע בירושלים בעיצומה של אינתיפאדת הסכינים. לתדהמתי, גיליתי שלשני המחבלים שהיו מעורבים בפיגוע יש עמודי פייסבוק פעילים, ללא הפרעה, ללא פיקוח וללא התערבות מצד פייסבוק. אבל זה רק קצה הקרחון. המחבל שרצח את אבי הפך לגיבור – נעשו עליו תכניות טלוויזיה, הקימו 'תכנית מנהיגות לנוער' על שמו בצופים של הרשות הפלסטינית, מחנה קיץ לילדים נקרא על שמו, הרצאות לזכרו הועברו בבתי הספר. התפיסה לפיה רוצח = גיבור תרבות, הדהימה אותי. כך צללתי למחילת הארנב של ההסתה לטרור ברשתות החברתיות – נושא כאוב שלא זוכה להתייחסות הראויה לו.
צריך להודות בכאב: הדרג המדיני והביטחוני גם יחד, התעלם במשך שנים מחומרת הבעיה והעדיף לעצום עיניים, אך חמור מכך, מדינת ישראל במישרין או בעקיפין עמדה באופן מוחלט מאחורי העברת כספים לרשות – כספים שהגיעו ישירות למשפחות המרצחים.
הדיון המחודש בהקמת "מדינה פלסטינית", שחלקו מגיע גם מידידינו בוושינגטון, מלמד כי הלקח טרם הופנם. ביהודה ושומרון, כמו בעזה, יש רוב עצום לחמאס ולהשקפתו, כמו גם לגופים אסלאמיים קיצוניים. לטעמי המשמעות ברורה: פתרון שתי המדינות מת ואיננו רלוונטי בדור הקרוב.
אבל כדי להילחם בהסתה באופן אפקטיבי חייבים להבין עד כמה מסוכנת. זו לא עוד "בעיה", אלא במובנים רבים "ה-בעיה" החשובה מכולן. כן, זה נכון שאין לנו יכולת אמיתית לכתוב את ספרי הלימוד עבור שכנינו או לפנטז כי מחר בבוקר הילדים בעולם הערבי יעמדו דום לשירת התקווה, אבל קודם עלינו ליישר קו כאן בבית.
מה זה אומר? ראשית, להגדיר באופן מדויק ואמיץ את הבעיה: הסתה לטרור = טרור!
מכאן, התפיסה הביטחונית והמדינית החדשה שישראל חייבת לייצר בעולם שאחרי ה-7 באוקטובר, תהיה מוכרחה להציב בראש סדר העדיפויות את המלחמה האקטיבית בהסתה – במסגדים, בגנים ובבתי הספר ובכלי התקשורת. לא ליד, ולא בערך, אלא מדיניות מוגדרת של אפס סובלות להסתה.
עוצמת הזעזוע שהכתה בכל בן אנוש באשר הוא: הטבח, האונס, כריתת הראשים, שריפת בתים על יושביהם – חייבת להיות מתורגמת למעשים וליוזמה. הרוע הטהור שהסתער על יישובי הדרום לא נולד בוואקום, אלא ינק את המוטיבציה שלו מאותה הסתה פרועה. אובדן צלם אנוש ברמה כזו מחייב תגובה תקיפה.
תובנה זו חייבת להיות תנאי סף לכל הסדר ביטחוני, מדיני, כלכלי ולמעשה עבור כל מודל של שותפות מול שכנינו. וחשוב לומר בהגינות: לפני שאנחנו באים בטענות לאו"ם, לארה"ב או לאיחוד האירופי על כך שאינם פועלים בתקיפות נגד גילויי הסתה, ראוי שנטפל בזה בעצמנו. כל עוד מדינת ישראל "מכילה" את העיוות המוסרי הזה, איננו יכולים להציב דרישות לאחרים.
לחברים בקבינט המדיני-ביטחוני, הנה הצעה מעשית: הודיעו כי כל הסתה להשמדת ישראל תטופל כאילו הייתה מעשה טרור של ממש בפועל. רשת תקשורת ערבית מפרסמת סרטון הסתה נגד המדינה? היא חייבת להיסגר באופן מיידי, משרדיה ייהרסו וייאטמו. אין שום הבדל בין בית של מחבל למשרד של ערוץ שקורא להשמדת יהודים. בית דפוס שמדפיס ספרים או חומרי לימוד המסיתים נגד יהודים, ייסגר וייהרס.
המסר צריך להיות חד, ברור ולא מתפשר. בעוד 3 שבועות יתחיל חודש הרמדאן - שתמיד היווה מוקד של הסתה – והדברים נכונים כפליים בעיצומה של המלחמה בעזה. לממשלת ישראל יש הזדמנות פז לשנות מן היסוד את התפיסה ולקבוע כללי משחק חדשים בשכונה.
הכותב הוא איש עסקים, בן שכול ופעיל ציבורי