בבוקר שמחת תורה, בשעה 6:29, החיים קפאו והתנפצו לאינספור רסיסים. דקה אחר כך, כבר התחלנו לאסוף אותם. כן, בשעה 6:30 בחרנו שוב בחיים. זאת הייתה בחירה כואבת, אין בכך ספק, בחירה שהובילה אותנו, בלית ברירה, בדרכי מלחמה. אבל הייתה זאת בחירה הכרחית משורש זהותנו.
בישראל לא פוסלים עסקה ארוכת טווח: "לא מדברים על זה בפומבי, גם מטעמים פוליטיים"
על רקע האיומים להשעיית הסכם השלום: ישראל במאמצי הרגעה מול מצרים | דיווח
מאז, אנחנו נאבקים על הקיום שלנו, על מי שאנחנו ועל החיים שאנחנו רוצים לחיות כאן. ומבין שברי המאבק ישנה תובנה ברורה, עינינו לא יכולות להיות נשואות רק לירושלים, אלא לכל נבחר ציבור באשר הוא. ולכן, היום הוא לא רק יום הבוחר, אלא יום מבחן ציבורי, היום הוא קרב נוסף שאסור לנו להפסיד בו.
בחודש ספטמבר האחרון, טרם אירועי ה־7 באוקטובר, ערך המכון הישראלי לדמוקרטיה סקירה שמשווה בין עמדתם של תושבי ישראל כלפי הרשות המקומית שבה הם מתגוררים, ובין עמדתם כלפי הממשלה. ודאי לא תופתעו שתוצאות הסקר הציגו את העדפת התושבים את הרשויות המקומיות על פני הממשלה.
אך למרות ההעדפה הברורה, כשזה מגיע לבחירה בראשי הרשויות, שיעור ההצבעה נמוך שוב ושוב משיעור ההצבעה בבחירות הארציות, כפי שקורה גם במדינות דמוקרטיות אחרות בעולם. אולם דעו זאת, אם יהיה זה המקרה גם הפעם, המשמעות תהיה הפסד, ואת טעמו המר כבר טעמנו יותר מדי לאחרונה.
ברור לי שאיש לא ירים גבה אם בין אירועי השעה תידחק הזירה המוניציפלית הצדה. שכן, המלחמה המתחוללת, האיומים הבינלאומיים והחטופים שעוד נמצאים בעזה תופסים את תשומת לבנו והעיסוק בענייני דיומא ברשות נדמה כלא חשוב. אך זאת תפיסה מסוכנת.
כאמור, עוד לפני מתקפת הפתע של חמאס, העיד הציבור הישראלי כי הרשויות המקומיות, בעתות שגרה וחירום, ממלאות את ואקום הטיפול הממשלתי. אך מאז אותה דקה שבה קפאו החיים ושבו לתחייה, השבר העמוק בין הציבור לממשלתו רק העמיק עוד יותר. והחובה לתקן, לשקם, להפוך את המקום הזה לטוב יותר הוטלה על כתפינו כולנו.
למן הימים הראשונים של המלחמה, הצורך בחברה אזרחית חזקה אשר מיוצגת על ידי דרג מקצועי ומנהיגים שיבחרו בטובת הכלל קיבל ביטוי בכל חמ"ל אזרחי, בכל מארז למפונים, בתרומת ציוד ללוחמים, בשירותי הסעות לחזית ולעורף ובאובדן חיים כששכן אחד יצא להגן על שכן אחר.
ולכן, אם אותו ציבור שקם מתהום התופת כדי להגן על עצמו לא יבקש לעצמו היום עתיד טוב יותר, נכשלנו. אם הציבור, שהפך בשנה האחרונה למומחה למשפט ולערכי הדמוקרטיה, לא ייגש לקלפיות הקרובות לביתו לממש את זכותו הבסיסית, נכשלנו. אם הציבור, שמשווע כבר ארבעה חודשים לשינוי ולמנהיגים ראויים, לא יבקש להשפיע בזירה המקומית שלו, נכשלנו.
אם לא נילחם על השכונות שלנו, הקהילות שלנו, הערים שלנו, מה יועיל לנו להילחם על המדינה? בתוך הבניין ישנו בית, והיום הוא היום לדאוג לו. אל לנו לזלזל בבחירות המקומיות. אל מול כל איום מדיני וביטחוני, מבית ומחוץ, ניצבת גם הרשות. ולכם, רשות הבחירה.
עוד רגע אצא אל הקלפי בעצמי, לממש את זכות ההצבעה. מחר נדע כולנו אם הסקרים ורחשי הציבור מהחודשים האחרונים אכן ניבאו את שיעור ההצבעה. מחר נדע במה הצלחנו היום. אך היום יש הזדמנות. אסור לפספס אותה. הרי בימים של חושך וייאוש, כל שנותר לנו הוא הבחירה. בחירה טובה לכולנו.