הפלת הכטב"ם הישראלי בידי טיל נ"מ ששיגר לעברו ארגון חיזבאללה, לראשונה מאז החלה המלחמה, מהווה בראיית ישראל עליית מדרגה ואפילו חצייה של קו אדום שעליה מותר ואף חובה להגיב. שהרי בהעדר תגובה ינסה חיזבאללה בעתיד להפיל את מטוסי חיל האוויר החגים בשמי לבנון או אף מטוסים ישראלים, ובהם גם מטוסים אזרחיים, בעומק ישראל.
בן גוריון הביא איתו את הציונות האמיתית, איפה נתניהו ואיפה הוא? | אפרים גנור
ישראל צריכה להיכנס לרפיח מבלי להמתין לאישור מארה"ב | דעה
אין פלא שהתגובה של צה"ל הייתה מיידית ואף חריגה ומטוסי קרב תקפו מטרות של ארגון חיזבאללה בעומק שטחה של לבנון, למעלה ממאה קילומטרים מן הגבול. ועם זאת מדובר בתגובה מידתית שכוונה, כך לפי הודעת דובר צה"ל, נגד מערכי הגנה אווירית של חיזבאללה שהם האחראים להפלת הכטב"ם. דהיינו, "בעל הבית (ישראל) לא השתגע" אלא הגיב נקודתית, גם אם בעצמה ובעומק לבנון, על האירוע.
ואחרי כל זה נותרים שני הצדדים, ישראל וחיזבאללה, בדיוק באותה נקודה בה היו ונראה שלשניהם אין עניין בהסלמה ובהידרדרות אלא הם מעדיפים להמשיך, כפי שהם עושים מזה 143 יום, ולנהל עימות מוגבל באזור הגבול הממוקד במטרות צבאיות.
חיזבאללה הוא שהבעיר אש בגבול הצפון משהחליט להצטרף לחמאס לאחר מתקפת הטרור של ה-7 באוקטובר ולתקוף את ישראל. ברור כיום לאחר כמעט ארבע חודשים של לחימה שמדובר במהלך הפגנתי ויחצ"ני שנועד להראות את מחויבותו של חיזבאללה ל"התנגדות" ולמאבק בישראל אבל בפועל נסראללה משאיר לחמאס להילחם מלחמת כל בכל בישראל עד העזתי האחרון ואין לו כל רצון להקריב את אנשיו או שביירות תהפוך לעזה שנייה.
הבעיה היא שבכך אין כדי להרגיע את תושבי הצפון שפונו מבתיהם ואין לדעת מתי ישובו אליהם וגם לא את חיילי צה"ל לאורך הגבול שהפכו למטרות עבור חיזבאללה. ובכלל, כשנסראללה מצית אש ומניח לה להמשיך ולבעור לאורך שבועות ארוכים הוא צריך לדעת שהוא עלול לאבד עליה את השליטה.
ולראייה, שני הצדדים מתקשים להמשיך ולשמור על כללי המשחק שקבעו לעצמם – בקריצת עין משותפת – לפני ארבע חודשים. וגם אם הם אינם מעוניינים במלחמה כוללת, הרי שהפגיעות ההדדיות נעשות קטלניות יותר ויותר. חיזבאללה פוגע שוב ושוב באזרחים וגורם להרס מכוון ורחב היקף ביישובי הצפון, ואילו ישראל מצידה תוקפת מטרות של הארגון ואת פעיליו אבל בתקיפות נהרגים לא פעם גם אזרחים לבנונים. על כל פגיעה שכזו באה תגובה שמותחת עוד ועוד את הקווים האדומים שקבעו שני הצדדים עד שבסופו של דבר אלו יאבדו כל משמעות, בדרך להסלמה רבתי.
לכך יש להוסיף את התסכול הרב של חיזבאללה שאינו יכול להצביע על שום הישג בשטח במהלך העימות עם ישראל. זאת, כמובן, לבד מפינוי תושבי הצפון מבתיהם, שגם הוא היה נעוץ בפניקה ובאבדן העשתונות שאחזו בהנהגה המדינית והצבאית של ישראל בימי הלחימה הראשונים. אבל לאחר זאת, ידו של צה"ל בעימות לאורך הגבול היא על העליונה וחיזבאללה מדמם וכבר איבד למעלה ממאתיים מלוחמיו שכן אין לו תשובה ליכולות המבצעיות של ישראל הבאות לידי ביטוי מידי יום בתקיפות מדויקות שגובות מארגון הטרור השיעי מחיר יקר.
עד כה שני הצדדים העדיפו לשמור את העימות ביניהם בגבולות המגרש. כך למשל, לאחר חיסולו של מנהיג החמאס, צלאח אל-עארורי בדירת המסתור שלו במעוז חיזבאללה ברובע הדאחייה בלב ביירות, הסתפק הארגון בתגובה מוגבלת ונקודתית לעבר הר מירון ולעבר מפקדת פיקוד צפון בצפת. שהרי האינטרס הבסיסי של חיזבאללה היה ונותר שלא שלא להיגרר למלחמה הרסנית שתביא הרס וחורבן על לבנון. הדיבורים על הפוגה קרבה בעזה לקראת חודש הרמדאן וכחלק מעסקה בין ישראל לחמאס כמו גם המאמץ הבינלאומי להגיע להסדרה של המצב בגבול ישראל ולבנון וכמובן הלחץ מבית, מתוך לבנון, על חיזבאללה שלא לגרור את המדינה אלי תהום - כל אלו מהווים עליו גורמים מרסנים.
כל זה נותן את היסוד להניח שמה שהיה הגבול הצפון הוא שיהיה – המשך עימות מוגבל לאורך קו הגבול ולא הרבה יותר מכך. אבל אחרי ה-7 באוקטובר כדאי שנסתכל על מעשיו של האויב ועל הכנותיו והיערכותו ולא ננסה לנחש את כוונותיו. ולבד מכך, גם לעימות מתמשך למעלה מ-143 ימים יש דינמיקה משלו.
ועדיין אנו נותרים עם השאלה עד מתי תשלים ישראל עם מציאות מדממת לאורך גבולה הצפוני ומתי תאבד את סבלנותה. התשובה לכך היא בידי ההנהגה הצבאית והמדינית של ישראל.