המניע העיקרי מאחורי חוק הגיוס אינו באמת גיוס חרדים. חוק הגיוס במהותו הוא כלי פוליטי לחיזוק מפלגות, כזה שבכוחו להמליך מנהיגים ולהרוויח הון פוליטי רב לעוסקים בו.
חמאס נכנס לכאוס: זהו המהלך הישראלי שגורם לסינוואר לשלם מחיר כבד
כאשר שמים דגש רק על גבורת המלחמה אנחנו מקטינים את החיים | דעה
מצדן של המפלגות החרדיות, הן הבינו כבר לפני שלושה עשורים שכדי לשמור על מעמדן עליהן לשמש כלשון המאזניים במערכת. הן יצרו משוואה נהדרת עבור עצמן, כשמחד הן משתייכות לימין – לאור נטיותיו הרעיוניות של ציבור בוחריהן. מאידך, הן בפלירט תמידי עם ראשי המפלגות בשמאל - מאחר שתפיסת עולמן הכלכלית מתאימה יותר לאלון שוסטר הסוציאליסט מהמחנה הממלכתי, למשל, מאשר לכלכלה החופשית של אנשי הימין. ואל תטעו, המערכונים בארץ נהדרת לא באמת משפיעים עליהם, מלבד עוד מדד לכוחם הפוליטי – של המנהיגים כמובן, לא של ציבור הבוחרים.
מבחינת שאר הציבור - הרוב במדינת ישראל נמצא כבר שני עשורים, פחות או יותר, באותו מקום רעיוני מעט ימינה או שמאלה למרכז. הצטופפות רעיונית זו מתחזקת כיום בעקבות אירועי השביעי לאוקטובר, כשהמילה 'שלום' התרוקנה מתכנה בהקשר לשכנינו ולאור הסכמי אברהם, בהם הוחלפה במושג 'נורמליזציה'. נראה שגם כלכלית יש הסכמה רחבה בין מרבית אזרחי המדינה. ועדיין, האלקטורט מתפלג על מספר מפלגות דומות בשני מחנות, שראשיהם מצליחים לריב אחד עם השני על זוטות, כמו חוק הגיוס למשל, במקום להקים ממשלה שמייצגת את הרוב החילוני-מסורתי בעל הזיקה היהודית.
התפלגות מחנות זו בין אנשי המרכז, אלה שמגדירים את עצמם ימין או שמאל רך, נטרלה ממשלות רבות ויציבות שאולי לא היו מטפלות בחוק הגיוס ואולי כן - אבל בהחלט היו יכולות לקדם רפורמות רבות ונחוצות בתחומים אחרים כגון חינוך, כלכלה ודיור, ובפועל נמנעו מכך בגלל פוליטיקאים שהעדיפו לעסוק בתפל ולא בעיקר.
אמנם, גוש הימין מוכן לבלוע את צפרדע הפטור-מגיוס כדי לשמר את הקואליציה מתוך הבנה ששינוי לא יגיע מכפייה. הוא רואה את התמורות החיוביות בחברה החרדית וממתין בסבלנות לשינוי. ובאותה העת, גוש השמאל מנסה לכפות תוצאה עכשיו, ומיד. אך רק כל עוד הם באופוזיציה, כמובן. כאשר הם בקואליציה ובממשלה, כפי שלמדנו בממשלת השינוי, דבר לא נעשה – לא עכשיו ולא מיד.
לפיד, למשל, ביסס על עקרון זה את הקריירה שלו. אין במה או פודיום מהם לא צעק "שיווין בנטל", אך עובדתית הוא לא קידם שום חקיקה בנדון בזמן שהיה ראש ממשלה חלופי או ראש ממשלה בממשלת מעבר. ישנה הצעת חוק כתובה ומוכנה בעניין מטעם יש עתיד וכל שהיה על לפיד לעשות הוא להביאה לקריאה ראשונה בכנסת. אך כאשר עננת הבחירות ריחפה מעל ראשו, כנראה שהשתלם לו יותר לשמור את הכלי הפוליטי של גיוס חרדים על מנת לשמר את האלקטורט, מאשר באמת לקדם את מה שהוא מטיף לו.
גם ראש הממשלה בסקרים, בני גנץ, הגיש לחרדים דף ריק חתום על ידו ואמר להם למלא כרצונם את דרישותיהם כאשר האמין שאולי יזכה להרכיב ממשלה. כיום, לעומת זאת, הוא מעביר ביקורת על כך שחרדים לא משרתים ומנסה לקדם אלטרנטיבה של חוק גיוס מתוצרת המחנה הממלכתי. כהרגלו, מנסה גנץ לרקוד על שתי החתונות – שימור החרדים לקראת קואליציה עתידית ובאותה העת שמירה על מעמדו בסקרים. ואי אפשר בלי ליברמן - שסירב להיכנס לממשלת נתניהו בסבב א' אי שם ב-2019 בשל חוק הגיוס והכניס את מדינת ישראל לסחרחרת פוליטית של מספר סבבי בחירות. מסע ייסורים מייגע בהחלט, והנה חמש שנים אחרי הצעד הלכאורה אמיץ - סוגית גיוס החרדים טרם נפתרה.
מדינת היהודים יכולה להרשות לעצמה להתיר לקבוצה מצומצמת ללמוד תורה - אלה שבאמת תורתם אומנותם ופוקדים את הכוללים מבוקר ועד ליל. היתר ראוי שישתלבו בשירות - בין אם במסגרת צבא או שירות לאומי כלשהו. על כך אין ויכוח וכיום סביר שגם ברחוב החרדי נמצא לכך הסכמה. עם זאת, אי גיוס חרדים הוא כבר לא סימפטום של אי שיוויון אלא כלי פוליטי נחות שעדיף שיעלם מן העולם. הוא לא יביא לגיוס חרדים אלא ישמר את הפלגנות ויתיר כח פוליטי בידי נציגי ציבור שלא בהכרח דואגים לבוחרים שלהם.
שגורה בפינו הטענה לפיה יש "לגייס את החרדים", או את חלקם הגדול לכל הפחות, ייתכן שדרוש מנגנון תמריצים איכותי יותר ממה שקיים היום, בין אם בתגמול לוחמים או הסדר משוכלל יותר שלא מעודד השתמטות קלה. אולי אם נרענן את המסר וננתק מהטענה הנ"ל את רכיב הכפייה, ונחליף את המסר לאמור "החרדים צריכים להתגייס" - אזי יהפוך שיח גיוס החרדים מכלי פוליטי שמשמר את הפלגנות לדיון פרודוקטיבי שלאחר עשורים של קיפאון יוביל לשינוי מהשטח.