נושא שעומד על סדר יומה של הציבוריות הישראלית ומעורר אמוציות רבות הוא נושא אי־השוויון בגיוס לצה"ל. נושא זה מלווה אותנו מראשית שנות ה־50 עת סוכם על הסדר לשחרור בני ישיבות משירות סדיר בצה"ל. מי שהוביל מהלך זה היה ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, אחרי שנחשף לממדי זוועות השואה והרצח ההמוני של מיליוני יהודים.
לאחר התבטאות סמוטריץ' על החטופים: מה הציון שקיבל מהציבור?
נלחם ברון קובי וניסה שנים להזיז את פרוש: "דרעי הוא המנצח הגדול של הבחירות"
בן־גוריון החליט כי יש לאפשר "דחיית שירות" לכ־400 תלמידי ישיבות "עוקרי הרים" (זה המונח שבו השתמש, כלומר גאונים המקדישים כל עתותיהם וחייהם ללימוד תורה מתוך תפיסה שאחרי שרבנים רבים וגאונים בהלכה היהודית נטבחו בשואה, המשכיות העם היהודי דורשת להכשיר מורי הלכה חדשים במקום הנרצחים). אני מניח שבן־גוריון, על אף ראייתו לרחוק, לא העלה בדעתו ש־400 "עוקרי ההרים" יהפכו תוך 70 שנה ליותר מ־60 אלף משתמטים מגיוס לצה"ל. נראה לי שתפיסתו שלא ייעשה שימוש לרעה באותו פטור או דחיית גיוס נבעה מהעובדה ש"אגודת ישראל" של אותם ימים קראה לאברכים להתגייס ללחימה במלחמת השחרור בגדודים דתיים מיוחדים.
מלחמת "חרבות ברזל" הציפה מחדש את המחלוקת היצרית לגבי שאלת גיוס בני הישיבות לצה"ל. החברה הישראלית שמבכה בימים אלו את נפילתם של מאות חיילי צה"ל ודואגת לחייהם של מאות אלפי צעירים שנקראו להילחם בסמטאות עזה ובמחילות ח'אן יונס, אינה מוכנה להכיל עוד תופעה מקוממת זו של צעירים בריאים שמוצאים זמן להפוגה מלימודיהם בישיבה כדי להפגין, לחסום כבישים, לשרוף עגלות אשפה בגלל מה שנראה בעיניהם כחילול הקודש. רובו של הציבור הישראלי רואה דווקא בהשתמטות משירות בצבא חילול הקודש. על אף היותי נכדו של רב "מתנגד", או ליטאי כפי שהם נקראים היום, מעולם לא נתקלתי (על אף שחיפשתי) בצידוק הלכתי במקורות להשתמטות מגיוס לצבא ומלחימה על הגנת העם והמדינה.
במסגרת המאבק הנוכחי יש לדייק במונחים. השירות בצבא והגנה על אזרחי המדינה אינם נטל ועל כן המינוח שוויון בנטל שגוי. הקריאה היא לשוויון בזכות להגן על המולדת. לא מקרה הוא שבזיכרוני נשאר חרות הטקסט מצו הגיוס שלי לצה"ל מלפני 50 שנים בערך: "הגיוס לצה"ל הוא חובה שהיא זכות".
בסופו של יום, ההתקוממות הציבורית נגד העיוות המוסדי בגיוס לשירות ביטחון נובעת גם מהעובדה שבקרב מקבלי ההחלטות במדינה - אלו שמחליטים על מלחמות ופעילות צבאית וסדרי העדיפויות הקשורים לכך - יש אחוז לא קטן של מי שלא שירתו בצה"ל מסיבות שונות ומשונות (כולם פטורים במסגרת החוק). קשה לנו, ההורים, לקבל את זה שמי ששולח את ילדינו להילחם ואולי חלילה להקריב את חייהם למען המולדת, סידר לעצמו ולילדיו פטור מהימצאות בקבוצת סיכון זו.
הואיל ובימים אלו החשש להמשכיות העם היהודי ולמסורתו ולהלכתו נגוז מהעולם, לשמחתנו ברור שלפני שמאריכים שוב את משך השירות הסדיר ומחוקקים חוק המאפשר לקיחת אזרחים מבתיהם לשירות מילואים ארוך, יש לגייס את כל בני גיל הגיוס לאלתר ולהמיר את דחיית השירות הצבאי לדחיית הלימוד. אותן שלוש שנים שבהן יגנו גם האברכים על מדינת היהודים לא יפגעו אנושות בעמנו ובמסורתו אלא יקטינו את הקיטוב בעם.
יואילו נא פרנסי הציבור החרדי לממש בעמדותיהם את הסיסמה הניבטת אלינו מכל קיר והמושמעת באוזנינו בכל אולפן - "רק ביחד ננצח". ביחד זה כולנו - חילונים וחרדים, חובשי כיפות שחורות כמו כיפות סרוגות. כי כולנו ישראלים. גם החרדים.
הכותב הוא מחבר הספר "הלוחש לאוזנו", היה בשנת 1998 ממקימי תנועת "עם אחד גיוס אחד" שקראה לגיוס שווה לצה"ל