עם תום הבחירות המוניציפליות ולקראת הסיבוב השני בישובים בהם אף לא אחד מהמועמדים השיג 40%, ארבע הערות על הבחירות:
1. בסיבוב השני שיתקיים ביום א' הקרוב – צפוי אחוז ההצבעה לרדת לעומת הסיבוב הראשון. אם בסיבוב הראשון הצביעו כ 54% מבעלי זכות הבחירה – ההערכה היא שבסיבוב השני יצביעו, ברוב הישובים, כ-10% פחות. הסיבות: מאחר והרשימות למועצת העיר כבר נבחרו בסיבוב הראשון – אין לרוב הפוליטיקאים המקומיים תמריץ לעודד הצבעה. מעבר לכך – בניגוד לסיבוב הראשון – הפעם אין יום שבתון. יתרה מכך, הקלפיות נפתחות רק בשעה 13:00 כדי לא לשתק לחלוטין, שוב, את פעילות בתי הספר.
2. בסיבוב הראשון בו כן התקיים יום שבתון, רק כמחצית מבעלי זכות הבחירה מימשו אותה. לטעמי, מי שלא הצביע למרות יום השבתון – הוא חצוף שניצל לרעה את השיטה. נותנים לך יום שבתון כדי שתלך להצביע. אני בעד הצעת החוק הקובעת שאם לא הצבעת – ייחשב לך הדבר כיום חופשה. פשוט. אם זה יהיה החוק – נראה אחוזים גבוהים מאד של מצביעים. אגב, החוק, צריך, לדעתי, לחול גם בבחירות לכנסת.
3. ישנם ישובים בהם התמודדו, ובחלקם אף זכו, מועמדים בעלי הרשעה משפטית. ברמת השרון למשל זכה בבחירות יצחק רוכברגר שקיבל 43% מקולות הבוחרים. קמפיינים של המתחרים השמיצו אותו על עצם התמודדותו מאחר ודבק בו קלון. דעתי, שונה לחלוטין: ראשית, אנחנו כחברה מעוניינים שמורשעים ישוקמו, שזה אומר שלאחר ריצוי עונשם ישובו לחברה ויתפקדו בה מחדש. נבחרי ציבור מורשעים מחוייבים לרוב בתקופת צינון של 7 שנים, אם בית המשפט קבע שיש במעשיהם "קלון". כך קרה ברמת השרון. יש הסבורים שהקלון ברמה הציבורית אמור לחול לנצח. לדידי, שתושבים של כל עיר יחליטו על כך בעצמם. אני לא בעד לסחוב את ההרשעה של המועמד לתמיד. גם החוק, בענין דומה, מכיר בהתיישנות לנושאים מסויימים ("תקנות השבים").
יתרה מזאת, אני בדעה שכאשר מתקיימות בחירות ישירות, כמו לראשות עיר – אין בכלל צורך ששופט ידון בסוגיית הקלון, שכן מדובר בסוגיה ערכית – ועם כל הכבוד לשופט בודד, או אפילו לשלושה שופטים – אני מעדיף בעניין זה את חכמת ההמונים. ואם חלק הארי של תושבי עיר בת 50 אלף איש בוחרים מועמד מורשע – על חכמת ההמונים לנצח ולאפשר את בחירתו. לעשרות אלפי אנשים יש יותר משקל ערכי מאשר לשופט אחד.
4. עלות הבחירות. משרד האוצר תמיד זורק את מספר הקסם – 3 מיליארד שקלים כעלות הבחירות. זהו מספר מטעה. אני מכיר רק בהוצאה הישירה של ניהול הבחירות – למשל, תשלום למזכירי הקלפיות ולארגון ההצבעה, תשלום מימון מפלגות למועמדים השונים, תשדירים מטעם משרד הפנים לעידוד הצבעה והסברים על דרך ההצבעה. כל זה מגיע לכמה מאות מיליוני שקלים. אז מאיפה צץ המספר 3 מיליארד? באוצר סופרים בעיקר את "אובדן ימי העבודה במשק". זו אינה אמת אינטלקטואלית. כמה עולה לנו העובדה שמשרדי הממשלה, והעיריות סגורים? אפס שקלים. אולי חוסכים חשמל. היחיד שנושא בעלויות הוא המגזר הפרטי שמשלם משכורות לעובדיו. זה לא נטל על הממשלה. לכן, שלא יעבדו עליכם – בחירות הן נשמת אפה של דמוקרטיה, אינן עולות כמו שמנסים להפחיד אותנו, וכדאי שביום בחירות יהיה יום שבתון (בתנאי כמובן שהולכים להצביע..).
הכותב הוא יועץ אסטרטגי מומחה בניהול משברים שותף במשרד "רימון-כהן"
