לפני כמה שבועות החליטו במועדון הכדורגל האירי בוהמיינס לתפור לקבוצה סט בגדים מלא בצבעי הדגל הפלסטיני. היוזמה לא רק התקבלה בברכה על ידי האוהדים, אלא שהם גם קיבלו הזדמנות לרכוש את סט הבגדים המיוחד ולהשתתף באירועי צדקה שנועדו להעביר כסף לפלסטינים "שחווים טראומה יומיומית ומחובתנו לנסות להקל עליהם מפני תמצית הרוע בעולם" – כך על פי המועדון.
זו הייתה מחווה אחת מתוך רבות של מועדונים ואוהדי ספורט מסביב לעולם, שהחליטו לבחור צד, לסמן את ישראל כשטן הגדול ולהזדהות עם הפלסטינים ועם חמאס באמצעות הנפת דגל אש"ף דווקא בימים שלאחר ה-7 באוקטובר.
זכורים במיוחד הם אוהדי סלטיק הסקוטית, שיציע אוהדיה השרופים נסגר כתוצאה מהנפה אסורה של הדגלים, אבל זה לא מנע מהם להמשיך במסורת הזו במשחקי החוץ. גם קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א נתקלת בקהל עוין, מצויד באותם דגלים, במשחקי היורוליג שלה. בסוף פברואר נדרשו שוטרים להיכנס ליציע האוהדים בפורטוגל כדי להסיר את הדגלים שתלו אוהדי הנבחרת המקומית במשחק מוקדמות אליפות אירופה בכדורסל מול ישראל. המשחק אומנם היה חשוב מאוד לנבחרת פורטוגל, אבל לאוהדים היה חשוב יותר להזדהות עם הפלסטינים מאשר עם מדינתם שלהם.
דגל הוא לא עניין של מה בכך. הצילום האיקוני ביותר של סיום מלחמת העולם השנייה הוא זה שבו מניף חייל סובייטי את הדגל האדום על חורבות הרייכסטאג בברלין. הוא מתכתב באופן מושלם עם הנפת הדגל האמריקאי באי היפני איוו ג'ימה, שלושה חודשים קודם לכן, ועם הנפת דגל הדיו המפורסם של חיילי חטיבת הנגב באילת (אז אום רשרש) שלוש שנים לאחר מכן. אבל דגל הוא לא רק אמצעי גרפי להמחשת ניצחון במלחמה, דגל הוא זהות. בדיוק כשם שדגל הגאווה מוכר היום בכל מקום בעולם ומסמל הרבה יותר מרק תמיכה בזכויות הקהילה הלהט"בית – אלא זכויות של מיעוטים, ובדיוק כשם שהדגל האדום סימל בעבר תמיכה בערכים סוציאליסטיים.
ליגת הכדורסל האמריקאית (NBA) מזוהה אולי יותר מכל שאר ענפי הספורט בארה"ב עם דעות מגוונות וריבוי לאומים ומיעוטים, ובכל זאת, כל משחק נפתח בשירת ההמנון האמריקאי ובכל אולם מונף הדגל עם הפסים והכוכבים. אנשים אומנם באים בשביל פאן ותעשיית הספורט נועדה ליצירת רווחים, אבל גם שם דואגים האמריקאים להזכיר לקהל שלא ישכח מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך.
"עשוי אתה לשאול בלגלוג: 'דגל? מה זה? מוט עץ ועליו פיסת-בד?'", כתב לפני 130 שנה בנימין זאב הרצל לברון הירש, "לא, אדוני, דגל הוא הרבה יותר מזה. בדגל מוליכים בני-אדם. למען דגל, בני אדם חיים ומתים. זה הדבר היחיד לשמו מוכנים הם למות בהמוניהם, אם מחנכים אותם לזאת".
ישראלים שמגיעים למגרשי ספורט לא צריכים כמובן למות למען הדגל. להפך. הם צריכים להנות ולהתגאות בנוכחותו, לראות בו סמל לאחדות ישראלית. סמל לגורל משותף. סמל למשהו שהוא גדול מאיתנו וכולנו שמחים ורוצים להשתייך אליו. אלא שמי שמסתובב היום בין המגרשים והאולמות בקושי רואה דגלים.
אומנם בעיותיה של מדינת ישראל לא ייפתרו אם תניף דגל בכל אולם ספורט, אבל היא גם בטח לא תהפוך ללאומנית בשל כך. אוהדי קבוצת הכדורסל של בסקוניה (מחבל הבאסקים) הניפו לאחרונה כרזה לקראת הגעתה של מכבי תל אביב לאולמם: "תל אביב זה לא אירופה". האמת היא שהם צודקים. ראוי שבאי המגרשים, האולמות והמתנ"סים בישראל יזכרו בכל פעם שהם מגיעים כי ישראל היא הבית של כולנו, הבית שתמיד רצינו ובו אנחנו קובעים אילו צבעים יבלטו ביציע – כחול ולבן – הדגל שלנו.
רחלי ברץ - ראש המחלקה למאבק באנטישמיות וחוסן קהילתי, ההסתדרות הציונית העולמית