מהי התכונה המאפיינת יותר מכל מנהיגות אמיתית? המשורר ברטולד ברכט בשירו "שאלות של פועל שקורא" הציג את השאלה מעט אחרת: "מי בנה את תבס על שבעת שעריה? בספרים כתובים שמות של מלכים; האם המלכים הם שסחבו את גושי הסלע?". במילים אחרות, מדוע מיוחסים ההישגים והניצחונות למלכים דווקא, כשברור לכל שאת העבודה או את הלחימה ביצעו רבים אחרים?
בזמן שישראל נערכת לפעולה צבאית ברפיח: בחמאס מתפשרים במשא ומתן | דיווח
בסודיות ובחשאיות מוחלטת: כך רקם סער את פירוק "המחנה הממלכתי" מאחורי גבו של גנץ
התשובה לשאלה זו היא גם התשובה לשאלה: תכונת המנהיגות מהי? התשובה היא: אחריות. המנהיג הוא זה שעומד בראש ולפיכך הוא האחראי לטוב ולרע לכל מה שמוגדר כתחום אחריותו. לצערנו, מנהיגים רבים נוטים לקחת רק מחצית מן האחריות – את האחריות להישגים ולהצלחות. מן האחריות לכישלונות הם מתחמקים. זוהי למעשה מנהיגות בעירבון מוגבל, והיא אינה מנהיגות אמיתית. אולי אין לנו מנהיגות בעם, אלא מנהיגות בע"מ.
יו"ר הכנסת אמיר אוחנה היה השר לביטחון הפנים בעת אסון מירון ב־2021. הוא דווקא לקח אחריות, אך הוסיף מיד כי יש הבדל בין אחריות לאשמה. האם הוא צודק, או שזוהי כפירה בעיקר? בהרצאות במנהיגות שהעברתי במסגרות שונות, נהגתי להציג את האירוע הבא: ב־4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין בעת שיצא מעצרת גדולה.
על אבטחת ראש הממשלה הייתה אחראית חוליית מאבטחים משירות הביטחון הכללי (שב"כ) שבראשה עמד ראש חוליה. על ראש חוליית המאבטחים היה ממונה מפקד מבצע האבטחה של אותו הערב; מעליו עמד מפקד יחידת אבטחת האישים; הוא עצמו כפוף למפקד יחידת האבטחה הממלכתית, שעליה אחראי אגף האבטחה בשב"כ. ראש אגף האבטחה בשב"כ כפוף לראש השב"כ; ראש השב"כ כפוף לראש הממשלה.
שאלתי לקהל הייתה: האם רבין, לולא מת מפצעיו באותו לילה מר, צריך היה לשאת באחריות לכישלון האבטחה של ראש הממשלה מצד הגוף שהוא היה הממונה עליו? אין ספק, שאלה מטלטלת. לאחר אתנחתה קלה לספיגת משמעות הדברים, הוספתי ושאלתי: אם התשובה לשאלה זו היא שלילית, היכן הייתם עוצרים את שרשרת האחריות לכישלון האבטחה באותו הערב, ומדוע דווקא שם?
הדיון שהתפתח נועד להבהרת מושג האחריות ולחידודו. שם גם קיבלה התייחסות אמירתו של אוחנה לגבי מידת הזהות בין אחריות לאשמה. מנהיג הוא אדם המוביל קבוצת אנשים לקראת מטרה כלשהי. נקרא למצב זה: משימה. המשימה יכולה להיות כללית, כגון הובלת מדינת ישראל ואזרחיה לעתיד טוב יותר (משימתו של מנהיג לאומי), או משימה מסוימת, כגון משימתו של מורה למתמטיקה האמור ללמד את תלמידי כיתתו את חומר הלימוד המיועד לאותה שנה.
המנהיג נבחן במידת הצלחתו לעמוד במשימה. לכך ייקרא: אחריות. אחריות, בדיוק כשם שהיא נכתבת, היא מאל"ף ועד ת"ו, לכל הקשור בהובלת המשימה – הן ברכיב המטרה והן ברכיב הקבוצה. זוהי אחריות כוללת או אחריות מיניסטריאלית, כפי שהיא נקראת לעתים. זוהי אחריותו של מנהיג מעצם היותו מנהיג והוא לא יכול להתנער ממנה. העובדה שמנהיגים רבים מדי לא מפנימים זאת אינה מעלה ואינה מורידה, היא רק מעידה על איכות המנהיגים ש"התברכנו" בהם.
אחריות כוללת אינה סוג האחריות היחיד. בנוסף לה קיימת גם אחריות ישירה. בעוד אחריות כוללת בודקת רק דבר אחד – האם המעשה או המחדל שבהם מדובר נמצאים בתחום משימתו של המנהיג - הרי שאחריות ישירה בוחנת את אופן התפקוד של המנהיג – האם פעל כפי שבעל תפקיד סביר מצופה לפעול בנסיבות העניין?
המבחן המעשי שאותו הייתי מציע לבחינת אחריות זו היה: האם המנהיג עשה כל שביכולתו להשגת המטרה, או שהייתה פעולה נוספת, שלו ננקטה על ידיו, היה הכישלון עשוי להימנע? אם הייתה פעולה שכזו, הרי שאחריותו לכישלון היא ישירה. כאן גם טמונה התשובה לאמיר אוחנה: אחריות ישירה זהה עם המונח אשמה.
מקצועיות וערכיות
נהוג לומר ש"להצלחה אבות רבים, אך הכישלון יתום". הדברים מכוונים לתאר מציאות של בריחה מאחריות עד כדי כך שהכישלון מוצא את עצמו מיותם מבעלים. האמת היא שגם לכישלון אין רק גורם אחראי אחד. התיאור הנכון יותר הוא של שרשרת גורמים המובילים אליו, אשר די בנטרול גורם אחד מתוכם כדי לנתק את השרשרת ולמנוע את הכישלון או את התאונה. לפיכך ייתכן בהחלט כי לכישלון יהיו כמה אחראים ישירים או כמה אשמים, אך אין זה גורע מאשמתו של כל אחד מהם.
התנערות מאחריות גובלת גם בחוסר הגינות. מי שמתחמק מאחריות מעיד על עצמו, למעשה, כי אין לו יושרה להודות באחריותו ואין לו כבוד כלפי הציבור שאותו הוא משרת, להתייצב מולו, ליתן לו דין וחשבון ולבקש את סליחתו. בכך הוא מוסיף חטא על פשע ביחס לחובתו הציבורית.
היו מקרים שבהם מנהיגים החמירו עם עצמם ויצאו מנקודת הנחה שלו הייתה תקלה בתחום אחריותם הכוללת, הרי שהם גם יכלו למנוע אותה ולפיכך חשו לגביה אחריות ישירה. כזה הוא המקרה של מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר תא"ל עמוס בן־אברהם, שהתפטר מתפקידו בעקבות התייבשותם למוות של שני לוחמים בניווט בנגב. בעקבות רצח רבין בחר לנהוג כך גם ראש השב"כ כרמי גילון, שחש כי נכשל במשימתו המרכזית והחשובה ביותר של הארגון שעמד בראשו – הגנה על ראש הממשלה.
ישראל נתונה כרגע במלחמה קשה שתחילתה במחדל ענק של מערכת הביטחון ושל הממשלה, שמדיניות ההכלה שלה כלפי חמאס אפשרה לו להכין את ההתקפה הנוראה והאכזרית ביותר שכוונה אי־פעם נגד אזרחי המדינה. הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן וקצינים נוספים נטלו מיד אחריות אישית לכישלון. הבנתם המיידית ביחס לאחריותם לאירוע בולטת במיוחד על רקע השתיקה הרועמת בעניין זה מצד מי שעמד ועומד בראשות הממשלה.
ראש ממשלה אחר, יצחק רבין ז"ל, נהג באופן שונה בעקבות כישלון המבצע לשחרור נחשון וקסמן הי"ד, נטל באופן פומבי אחריות לכישלון ולא הניח לרמטכ"ל אהוד ברק לעשות זאת במקומו. כך נראית אחריות. כך נראית מנהיגות. רבין, נזכיר, התפטר מתפקידו ב־1977 בשל חשבון הדולרים של רעייתו. שלוש שנים קודם לכן התפטרה קודמתו גולדה מאיר בשל מחדל מלחמת יום הכיפורים.
לו יתעמקו מנהיגינו קצת יותר במשמעות מושג האחריות בביצוע תפקידם, אולי יבינו כי אינו עולה בקנה אחד עם אגו, סיפוק יצרים ושיקולים זרים. דווקא התנהגות עניינית, מקצועית וערכית היא המפתח למנהיגות מוצלחת. היא המבטיחה כי המנהיגים יעשו כל שביכולתם להשגת המטרה הציבורית שלשמה נבחרו, ימנעו מאיתנו עוד אסונות, ומעצמם את הקמתן של עוד ועדות חקירה.