אומרים שהזמן עובר מהר כשנהנים. מצד שני, הזמן עובר הרבה יותר מהר כשנכנסים למצב הישרדותי, מנסים להעביר יום ביומו, ומחליטים שלל החלטות שרירותיות כמו לסיים כל יום במדיטציה, קריאת פרק תהילים או שתיית חצי בקבוק יין. כל אחד והרגע הפרטי שלו מול הישות שמעליו. אגב, אפשר גם את כל אלו יחד.
על רקע התארכות המו"מ תיערך הערב עצרת למען החטופים: "לא חוזרים בלי עסקה"
"סיכמנו שנירה לעצמנו כדור בראש אם יתפסו אותנו": הסיפורים של תושבי העוטף שלא יאמנו
כדרכי בקודש בימי שבת בחצי השנה האחרונה, אני שבה ומנסה לחשוב על השגרה החדשה שנכפתה עלינו מבוקר השבת השחורה ב־7 באוקטובר. על הניסיון שלנו לסגל לעצמנו שגרת חיים קצת אחרת, עם קווץ' בלב כשנזכרים שעדיין יש חטופים שם, בידיעה שהם בטוחים שהופקרו על ידי המדינה שהייתה להם לבית במשך שנים. קווץ' נוסף על המשפחות שאיבדו את יקיריהם בקרב, וקברו עמם גם חלקים רבים כל כך מעצמם.
והכל אבסורדי. כבר פורים, היינו בערב שמחת תורה שחתם את חגי תשרי. אם מישהו הספיק לשכוח, רבנו על תפילה בהפרדה. עברנו את חנוכה, וממש בקרוב נשב מסובין בליל הסדר אחרי שנסענו את כל הדרך עם סיר על הברכיים. רק רציתי להניח את זה כאן. אנחנו נשיר את שירי הסדר, נשתה יותר מדי יין בהסבה לשמאל, ונדמיין כאילו יצאנו אנחנו ממצרים, מעבדות לחירות.
אם נודה באמת, אין אחד שירגיש בן חורין בארץ הזאת אם המצב יישאר ככה. במהלך השבוע האחרון מדברים על אופטימיות זהירה בנוגע לעסקת החטופים. מוזר להשתמש במילה אופטימיות כשהכל כל כך פסימי. "השבוע עתיד להיות דרמטי" נשמע בשלל גרסאות, ואני תוהה איך כל כך הרבה זמן עבר מהעסקה הקודמת.
זוכרים שישבנו מול הטלוויזיה, וכבר כאילו התרגלנו לשידור המתגלגל הזה, שחשף עוד ועוד פנים שהפכו מוכרות מדי? איזה ניצחון חשנו כשראינו את החטופים סוף סוף בחזקתנו? אז גם מאותם ימים עברו בערך 120 בקרים ולילות. זה המון.
ובין לבין, ענייני דיומא חזרו אל קדמת הבמה. בכירי המפלגות החרדיות עדיין מתנגדים בכל תוקף לאיזשהו מתווה של חוק גיוס, בידיעה שבתוך המגזר שלהם ישנם יותר ויותר קולות אחרים שרוצים להשתלב. רעיית ראש הממשלה תהתה בפגישה סגורה מדוע החטופים ששבו לא בחרו להודות לה על שחזרו, התבטאות שהוכחשה על ידי לשכת ראש הממשלה. יש עתיד מתחזקת במנדט אחד על פי סקרי המנדטים, למרות שראש האופוזיציה לא תורם בלשון המעטה לניהול המורכב של המלחמה.
אזרחי ישראל, עדכון גרסה
בתווך נמצאים אנחנו. אזרחי המדינה שיש להם עבודה, חשבונות לשלם, וחברים שהם ממש רוצים לראות אבל לא מספיקים בגלל הלו"ז התובעני. הכל בעירבון מוגבל. חוששים מהצפון, חוששים מהדרום, לא מרגישים בנוח לציין אירועים משמחים כי החיים העבירו לנו בביט מכסת אשמה ופרופורציות לשנה שלמה.
מי שחי את החיים האמיתיים, הפשוטים, של לקנות חלב בערב כי הקודם פג תוקף, להתחרט על הפיצה של ליל אמש, לשכוח שהילד או הילדה צריכים משלוח מנות למחר, לדחות את הביקור בתחנת הדלק או המוסך עד שנתקעים באמצע הכביש, מרגיש את זה. מרגיש שהחיים עדיין לא חזרו למסלולם, ושריפוי לא יתחיל עד שהתקופה הזאת בשבי תסתיים.
אז אפשר לדבר על הכל, להיכנס למוד של בחירות, או אפילו להטביע את עצמנו בסדרה חדשה. אבל אי אפשר להמשיך לדבר על אופטימיות זהירה מבלי שנחזיר אותם, כי איך שלא נסובב את זה, כולנו עדיין על פאוז.