אם תפקידי כעיתונאית היה לעקוב אחר מדדיו של הציבור הישראלי, הייתי סופרת את פעימות לבו, מרימה ראש ואומרת למי שמוכן לשמוע: "צריך לומר ביושר, עייפנו". אל מול המחאות הקוראות לבחירות ולשוויון בנטל, העצרות להשבת החטופים, פעולה אפשרית ברפיח, משבר חסר תקדים עם האמריקאים, האיום מצפון, השכול, הטראומה והכאב, הגוף שנקרא הציבור הישראלי חבוט לגמרי, מותש ושחוק.
אין קרב אחרון - צה"ל חייב להציג תוכנית לסיום המלחמה
תשאלו גם אתם את עצמכם, האם לאחרונה אתם סובלים מעייפות בלתי מוסברת, מתשישות וחולשה לאחר ביצוע פעולות פיזיות פשוטות, פגיעה בזיכרון, סחרחורות, חוסר תיאבון, כאבי ראש, כאבי שרירים ומפרקים או צורך מתמיד במנוחה? אם עניתם שכן, אתם סובלים מעייפות כרונית, מאז 2015 היא ממש נחשבת מחלה, היום נדמה לי שפשוט קוראים לה "חרבות ברזל".
פורים חלף, עמו גם המסיבות בצל המלחמה, תל אביב הייתה שקטה, ירושלים התמלאה בהמוני חוגגים. אלה מחבריי שבחרו לחגוג הסבירו זאת כצורך בסיסי הישרדותי בפני עצמו, אבל כולם בלשון הרחוב "גמורים". אפילו המיצגים ברחבי תל אביב חבוטים מנזקי מזג האוויר והזמן. אדם לא יכול לחיות יותר מעשרה ימים בלי שינה ואני מרגישה שאנחנו ביום התשיעי. אתם מבינים נכון, על השעון הדיגיטלי הגדול בכיכר החטופים הוא מופיע כמספר - "173" ימים.
עייפות מובילה לטעויות, היא מייצרת מסך ערפל שקשה לראות מבעדו, היא מסוכנת, היא עלולה לגרום לאובדן חיים. ואנחנו כל כך עייפים שאנחנו עלולים לפספס את שמתרחש מעל לראשנו ולנגד עינינו. נותר לנו עוד יום אחד ללא שינה, אחריו יגיע המוות. אולי הוא כבר מגיע ומזדחל פנימה, הרי האימה פינתה את מקומה לשגרת מלחמה, השגרה לעייפות, מה מגיע אחריה? הייאוש? האדישות? כל אלה הם תהום. ואחרי התהום כבר אין כלום.
אני הולכת בכבדות לצד חבר שמדבר בלהט על כך שמשימת התיקון מוטלת עלינו. אבל כל שאני מצליחה לחשוב עליו הוא שאני עייפה ומתפללת ליום אחד של שגרה. שגרה אמיתית, כזאת עם משפחות שלמות שהולכות לעבודה ולבית הספר, ולא מקימות מאהל מול הכנסת, עם פקק רגיל באיילון ולא כי הוא נחסם בגלל שיש עוד אזרחים שלנו בעזה. שגרה של עבודה שלא קשורה בזוועות המלחמה, של קפה חסר אשמה עם חברה לפנות ערב. שגרה של אזרחים שיש להם פריווילגיה לחיות גם מבלי להיאבק בכל רגע על הקיום שלהם. שגרה שאין בה טלטלה רגשית אדירה, שהיא לא חירומית, שאת לא מרגישה כאילו את בשבעה בכל פעם שמישהו שואל לשלומך. שאפשר לעצום בה רגע עיניים כי אין חטופים, לוחמים, פצועים ומפונים לדאוג להם.
בשיחות שאני מקיימת עם משפחות החטופים, חלקן דואגות מפני אדישות בקרב הציבור. זאת לא אדישות, זאת עייפות כרונית. הבעיה היא שאין אף מנהיג בישראל שפעולותיו מרגיעות אותנו ואומרות לנו בדרכן "הכל בסדר. נוחו לרגע, אני אוביל אותנו מכאן". וכשאין מנהיגות מבית שאפשר לסמוך עליה, וכשנציגינו עסוקים ביציאה לפגרה בלב מלחמה, אסור לעצום עיניים, וכשלא עוצמים עיניים 173 ימים, מתמוטטים ברחובות.
אני כותבת את הדברים ואומרת לעצמי שלפעמים צריך גם טור אחד כזה, שאומר את המובן מאליו, שמאפשר סדק במאבק. למרות שאני ואתם יודעים שאין לנו פריווילגיה לעצום עיניים כי ברור שאם נעשה זאת ניפול. עלינו להמשיך לפקוח אותן כדי לצאת מהפרק הנורא הזה בהיסטוריה שלנו. אין לנו מנוס אלא להמשיך ללכת ולומר להולכים מקדימה ללכת לסוף הטור.
אבל, אם תראו אדם עייף לצדכם, תגידו לו "נוח לך, אני אשמור עכשיו, אתה תשמור אחר כך". הרי יש לנו 134 חטופים להשיב הביתה, אלפי פצועים לשקם, ומעל 1,400 נרצחים ונופלים שעלינו להיות ראויים לזכרם, לשם כך אנחנו זקוקים לכולנו.