במאמר מתריס, מטיח פרופ' אריה אלדד ביקורת כנגד תכנית "היוזמה הישראלית" להסדר מדיני בין ישראל לפלסטינים. הוא גם מעוות את ההיסטוריה של הסכסוך. לא רק שהוא לא מציע אלטרנטיבה ראויה, אלא עמדתו הפונדמנטליסטית (התביעה הבלעדית על כל הארץ והתמיכה בטיהור אתני של הפלסטינים), מהווה תמונת ראי אידאולוגית, אם כי לא באמצעים ובשיטות, לעמדתו של חמאס, התובע בעלות בלעדית על הארץ.
חמאס קורא לרצח עם וטיהור אתני של יהודים, ואף ביצע טבח נגד האזרחים היהודים, הערבים, והזרים במדינת ישראל. האויב הכי גדול שלו הינו האפשרות של הסדר מדיני שיממש את העיקרון של חלוקת הארץ לשתי מדינות לשני עמים, אשר לא התגשם עד היום בשל ברית הפונדמנטליסטים בקרב שני הצדדים.
ראשית, אציין מספר נקודות להבהרה באשר להיסטוריה של הסכסוך:
"השמאל הישראלי": הניסיון להציג את הוויכוח על הסכסוך במונחים של "שמאל" וימין" מטעה ומרעיל. מנהיגים ישראלים הידועים ב"שמאלניותם" כגון מנחם בגין, אריאל שרון, אהוד אולמרט, ובנימין נתניהו הביעו נכונות להחזרת שטחים ולהקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת, על-מנת לשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הוויכוח איננו בין "שמאל" ל"ימין" אלא בין קיצוניים לבין אלה הרוצים להביא לניצחון על חמאס בדרך פרגמטית ומדינית, מתוך שיקולי ביטחון.
"פושעי אוסלו" ו"המדינה הפלסטינית": תהליך השלום שהחל בהסכמי אוסלו היה קטוע בכך שלא קבע מפורשות את היעד של הקמתה של מדינה פלסטינית. "פושעי אוסלו" האמתיים היו אלה שחיבלו בתהליך וביצעו וידוא הריגה, הן בצד הפלסטיני (בראש וראשונה חמאס, וגם ערפאת שלא נטש את הטרור), והן בצד הישראלי (מברוך גולדשטיין ועד יגאל עמיר שרצח את יצחק רבין ז"ל).
"ההתנקות הביאה למדינת חמאס בעזה": ההתנתקות ב-2005 היתה משגה בכך שלא נעשתה בהסכם עם אש"פ. חמאס לא הקים מדינה עצמאית, ובעשור האחרון נתמך על ידי ממשלות ישראל שסירבו לנהל תהליך מדיני עם הרשות הפלסטינית.
תמיכת הישראלים והפלסטינים בפתרון של שתי מדינות: היום רק כשליש מהישראלים תומכים בפתרון של שתי מדינות, אם כי זה עדיין הפתרון העדיף על כל חלופה אחרת. בצד הפלסטיני, הרב מצדיק את מתקפת הטרור של חמאס (אם כי לא מאמין שהיה שם טבח). 62% מהעזתים ו-35% מהפלסטינים בגדה תומכים במדינה פלסטינית לצדה של ישראל. התמיכה בחמאס מסתכמת רק ב-26% בעזה ו35% בגדה.
שנית, אתייחס למרכיבים החדשים ב"יוזמה הישראלית", המקבילה למאמצים של ארה"ב ומדינות אחרות, אם כי יש ערך רב בכך שהישראלים יוזמים בעצמנו, ולא רק מגיבים. התכנית מבוססת על ההיגיון של "מפת הדרכים" של 2003, אבל היא כוללת שני מרכיבים חדשים: 1) מו"מ דו-צדדי עם סעודיה ורב-צדדי עם מדינות הליגה הערבית, כדי להגיע לשלום אזורי.
לא מדובר רק במאמץ לשלום עם הפלסטינים, אלא ב"עסקת חבילה" אשר תכלול שלום, נורמליזציה, ואינטגרציה של ישראל באזור. זהו בתמצית ניצחון הציונות; 2) בינאום של הפתרון: ה"יוזמה הישראלית" מתייחסת גם לברית אזורית בהובלתה של ארה"ב, נגד איראן והגורמים הפונדמנטליסטים באזור. ישנה אפשרות לשפר באופן ממשי את ביטחון ישראל, אשר לא יכול להתבסס רק על עוצמה צבאית, אלא תלוי בהסדרים מדיניים, כמו השלום עם מצרים וירדן.
שלישית, מה מציע פרופ' אלדד כחלופה ל"יום שאחרי"? הרי הוא מסכים שהסטטוס קוו לא יכול להימשך, שיש לשנות מן היסוד את תפיסת הביטחון של ישראל, ושלמעשה לא ניתן להמשיך ולנהל את הסכסוך עם הפלסטינים. אם זה המצב, ישנן שתי חלופות לפנינו: הדרך המדינית, או החלופה הצבאית. פרופ' אלדד רומז לחלופה של מלחמת נצח, של כיבוש צבאי של הרצועה, ושל "טרנספר" של הפלסטינים אל מחוץ לארץ. זאת עמדה הזויה ומנותקת מכל מציאות מדינית ובינלאומית אפשרית.
יתר על כן, זאת גם עמדה החותרת תחת עקרונות הציונות, מהרצל, דרך כצנלנסון וז'בוטיסקי, ועד דויד בן-גוריון. בין "הים לירדן" חיים היום יותר מ-7 מיליון יהודים ו-7 מיליון פלסטינים שלא הולכים לשום מקום. האם פרופ' אלדד תומך בחזון של מדינה אחת בכל ארץ ישראל בשליטה יהודית בלעדית, שתהיה מנודה, עד שתיחרב מבפנים ובמחוץ? האם העתיד שלו איננו הרסני יותר מהתקווה הטמונה ב"יוזמה הישראלית"?
פרופ' אריה קצוביץ, ירושלים
פרופ' קצוביץ הינו חוקר שלום ומלמד יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מזה 31 שנה.