בעבר נחשב אריה אלדד לאידיאולוג בעל יושרה אינטלקטואלית, הממוקם אמנם בשולי הימין הקיצוני, אך שניתן לקיים איתו שיח מכבד, נקי וענייני. אם לשפוט לפי מאמרו נגד היוזמה הישראלית (מעריב, 22.3.24), הרווי בדמגוגיה ארסית ושקרים בוטים לצד הסתרה מכוונת של עמדותיו שלו, ואי-הצעת אלטרנטיבה כלשהי מצידו למצב הנורא אליו נקלעה ישראל, נראה שההילה שנהנה ממנה בעבר רחוקה מלהיות מוצדקת.
ברל כצנלסון תמך בטרנספר לערבים, הקרן על שמו צריכה להתנצל על המסמך שכתבה | אריה אלדד
בצל הסערה המדינית: פרטים חדשים על פגישות גלנט בארה"ב | דיווח
אלדד אינו בוחל בדבר כדי להציג את היוזמה הישראלית – תוכנית מעמיקה ומפורטת של היחידה המדינית-ביטחונית המשותפת של מכון מיתווים וקרל ברל כצנלסון שאני עומד בראשה – כלא רק שגויה, אלא בלתי לגיטימית. "ההבטחות חלולות וטבולות בדם כמו של אלו של פושעי אוסלו..." הוא משחזר את אותה הסתה שהובילה לרצח רבין לפני כמעט שלושה עשורים. היוזמה כולה, הוא מסביר, אינה אלא "מזימה להקים מדינת חמאס בלב הארץ" שאין בה "שום דבר 'ישראלי'" ושנכתבה על ידי "משרתיהם" של הממשל האמריקאי והאיחוד האירופי.
מהסתה ממשיך אלדד לשקרים בוטים. כך, למשל, הוא מביא ציטוט בדוי שכלל אינו מופיע ביוזמה, על "מדינה פלסטינית בת קיימה ודמוקרטית שתכיר בישראל ותחיה בשלום לצידה", כדי לטעון שלאור תמיכת הציבור הפלסטיני בחמאס, מדינה כזו תהיה בהכרח מדינת טרור.
אלא שהאמת הפוכה בתכלית. היוזמה נועדה, בניגוד לגישת אריה אלדד, לספק ביטחון אמת לישראל. היא אינה מסתפקת בניסיון העבר, המלמד שכשיש אופק מדיני דעת הקהל הפלסטינית נוטה להתמתן (בעידן אוסלו בשנות ה-90', רוב גורף בציבור הפלסטיני תמך בהסדר מדיני ורק מיעוט של 13% תמך בטרור ובחמאס); אלא מיועדת להבטיח שכל שלטון פלסטיני עתידי לא יכלול גורמים מטעם חמאס או כל ארגון טרור אחר. לכן היוזמה מתנה כל בחירות עתידיות בזירה הפלסטינית גם באכיפת שלושה תנאים שימנעו ממועמדים תומכי טרור להתמודד – נטישת דרך הטרור, הכרה בישראל כמדינה ריבונית והכרה בהסכמים הרשמיים שנחתמו בין ישראל לבין הפלסטינים.
סילוף דומה של האמת ניתן למצוא בפער לכאורה שאלדד מוצא בין סקר של מרכז אקורד מפברואר האחרון המוזכר ביוזמה, ולפיו יש רוב של 53% בציבור הישראלי להסכם מדיני-ביטחוני בתמיכת ארה"ב הכולל הסכמה למיסוד מדינה פלסטינית; לבין סקר של ה-INSS שפורסם באותו חודש, לפיו רק 5% תומכים בהעברת השלטון ברצועת עזה לרשות פלסטינית. ה'מסקנה' של אלדד: מחברי היוזמה "משקרים במצח נחושה" ו"בטוחים שאתם מטומטמים".
מי שמזלזל באינטליגנציה של קוראיו הוא דווקא אלדד, ש'שכח' לציין שהשאלה הבאה באותו סקר של INSS הייתה "באילו תנאים יש לאפשר את העברת השליטה ברצועת עזה לרשות הפלסטינית?". על שאלה זו, 50% מהנשאלים השיבו שיש לאפשר זאת אם יעמוד בראשה נשיא המכיר בישראל ותבוצע בה רפורמה בחינוך או שיינתנו ערובות בינלאומיות לביטחון ישראל – בדיוק אותם תנאים העומדים בלב היוזמה שלנו. 6% השיבו שאין להם דעה בנושא, לעומת 43% בלבד שהשיבו שאין לאפשר זאת בשום מצב.
חוסר היושרה של אלדד מתחיל כבר בהסתרת נקודת המוצא הפוליטית שלו עצמו. בניגוד למה שעולה מטיעוניו נגד היוזמה, אלדד אינו איש ימין פרגמטי החושש לביטחון המדינה. הוא פירומן משיחי, המוכן להבעיר מלחמה כלל-אזורית שתסכן את עצם קיומה של ישראל כדי לבנות את בית המקדש השלישי על הר הבית ולעקור את כיפת הסלע. הוא הגיש הצעת חוק לטרנספר כפוי של כל תושבי חברון הפלסטינים; והוא ממשיך את דרך אביו, ישראל אלדד, שכתב בין היתר ש"דיקטטורה של משטר אוטוריטטיבי היא הפתרון והחלופה לדמוקרטיה הרקובה".
הדאגה המרגשת שאלדד מגלה למידת הדמוקרטיות של המדינה הפלסטינית העתידית וחששו מפני גורמים רדיקליים בה היא אירונית, לנוכח העובדה שהוא עצמו משתייך לימין הרדיקלי העושה כל שביכולתו כדי שישראל עצמה תחדל להיות דמוקרטיה. והוא היה הראשון שהכשיר את תועבת הכהניזם כשרץ לכנסת ברשימה משותפת עם תומך הטרור מיכאל בן ארי, עוד לפני שזרם גזעני זה זכה לחיבוק מהימין המיינסטרימי.
במקום להזות קונספירציות זרות, מוטב שאלדד יודה ביושר שהוויכוח שלו הוא עם רוב הציבור והמערכת הפוליטית בישראל, שכדי להבטיח את קיומה כמדינה יהודית דמוקרטית ובטוחה, מוכן להסדר מדיני-אזורי הכולל את חלוקת הארץ. אז, כשכל הקלפים על השולחן, יהיה אפשר לנהל דיון אמיתי.
לשעבר יועץ משרד רה"מ בנושא מדיניות וביטחון לאומי. שירת באמ"ן ובאג"ת, עסק במדיניות ישראל בזירה הפלסטינית ובליווי התהליך המדיני עם הפלסטינים