לבוקר ה-7 באוקטובר התעוררתי מקראותיה של בתי : “אבא, קום מהר! כובשים אותנו!” לקח לי כמה דקות טובות להבין שהיא לא חלמה חלום רע, אלא שמדובר במציאות בלהות. כמי שחיי בסמיכות לגבול הצפוני וחווה מילדות מלחמות, מבצעים וגם פינויים (ב"דין וחשבון" ו"ענבי זעם" פינו אותנו, כילדים, לכפר הס ולאשקלון) – הבנתי שאשר יגורנו בא לנו. אנחנו, תושבי הצפון, ידענו שיגיע היום ובוא נאלץ להתמודד עם  המפלצת שנקראת חיזבאללה ושזו תהיה מלחמה שונה לגמרי מכל מה שחווינו עד כה. השקט היה אשליה שאנחנו לא התמכרנו אליה.

יום קרב בצפון: מסתמן - טיל פטריוט שוגר באזור צפת, לא נשמעה אזעקה | עדכונים שוטפים

עם פתיחת החזית הצפונית, מושב עבדון, המושב בו אני מתגורר, היה כמרקחה: מאות חיילים הוזרמו, טנקים וארטילריה סבבו אותנו , פוזרו שלטי אזהרה "חשיפה לירי נ"ט" בנקודות שונות ביישוב והציר  המרכזי המוביל למושב הוכרז כ"ציר אדום". אנשי המושב, המורכב ברובו מחקלאים שורשיים ותיירנים, פתחו את בתיהם ואת הצימרים לחיילים.  אוכל, כביסות, מקלחות  - הכל באהבה והערכה גדולה לאלו שעזבו את שגרת יומם ובאו להגן עלינו. 

ב-18 לאוקטובר 2023 התקבלה החלטת הממשלה 975: תכנית פעולה לאומית לביצוע פינוי אוכלוסיה בגזרת הצפון (0-5 ק"מ מהגבול) וקליטתה – מלחמת חרבות ברזל. מדברי ההסבר להצעת המחליטים עולה הנימוק להחלטה: “נוכח המציאות הביטחונית והאפשרות להתפתחות המערכה גם לגזרה הצפונית, לא ניתן לשמור על שלומה של האוכלוסיה או להבטיח אספקת מוצרים ושירותים בסיסיים בטווח של 5 ק”מ  מגבול הצפון אלא באמצעות פינויה המאורגן של האוכלוסייה, ומכאן הצורך בהחלטה זו". בפועל, עד היום הופעלו שלוש תכניות פינוי : מרחק בטוח 2-0 ק"מ, מרחק בטוח קריית שמונה ומרחק בטוח 3.5-2 ק"מ.

אופיר יקוטי (צילום: באדיבות המצולם)
אופיר יקוטי (צילום: באדיבות המצולם)

מבין יישובים רבים הסמוכים לנו שפונו, הרי שמושב עבדון, לא פונה. ועד היישוב, בו אני חבר, פנה לגורמים רבים ביניהם שרים וחברי כנסת. התשובה שהתקבלה היתה ששר הבטחון הוסמך להכריז על יישוב כ"מפונה" לפי צורך מבצעי. מפיקוד הצפון נמסר כי  הוחלט לפנות ישובים סמוכי גדר עד 3.5 ק"מ ומכיוון ומושב עבדון נמצא 3.7 ק"מ אין צורך מבצעי לפנותו.  כן, אתם קוראים נכון, 200 מטרים הם המרחק בין חיים למוות. 

אבסורדית ההחלטה ככל שתהיה נאלצנו לקבל אותה. אמנם לא בהכנעה, כי המשכנו להילחם, להפגין,  להתקשר , לשלוח מכתבים אבל זה לא עזר לנו. הרי אנו 200 מטרים אחרי הקו ששורטט בפיקוד הצפון – אין מה לעשות.  סרט: שכחו אותי בבית . שכחו את ההורים שלי, שכחו את הילדים שלי

במציאות של אפס זמן התרעה, כאשר מחצית מבתי הישוב ללא ממ"ד, המקלטים ללא תנאים בסיסיים ורעמי התותחים והאזעקות ברקע, נאלצו התושבים במושב שלנו לקבל החלטה לא פשוטה: חלק החליטו להתפנות בכוחות עצמם על חשבונם (היו גם נדבנים ששיכנו ועדיין משכנים לא מעט מהתושבים בבתי מלון) אותם תושבים עדיין נאלצו לשלם ארנונה על הבתים והעסקים שלהם ביישוב גם כשלא היו נוכחים בו. 

החקלאים נאלצו להישאר כדי לטפל בעופות בלולים ובמטעים בשיא עונת האבוקדו היכן שעוד אפשר הצבא  להגיע ולקטוף (נפילות בשטח פתוח = נפילות במטעים שלנו). ההטלה ירדה בכמעט 50% והקטיף המאוחר גרם לאיבוד חלק ניכר מהיבול. היום, אגב, הם רצים אחרי המקדמות במסלול האדום וצריכים להוכיח את הנזק שנגרם ואת הנזק העתידי. שיהיה בהצלחה עם זה.

והנה כי כן, בחודש שעבר, הגיע לידינו מכתב ממנהלת "אופק צפוני" של משרד הביטחון כי לבקשת המנהלת בוצעה במרכז למיפוי ישראל, אשר הינו הגוף המוסמך לביצוע מדידות מרחק היישובים מהגבול,  סיווג עדכני של כל היישובים סמוכי הגדר וכי המדידה מראה, בין היתר, כי מושב עבדון נמדד ונמצא במרחק טווח של עד 3.5 ק"מ. כן, אותה היד ששרטטה את הקו המפריד את מושב עבדון משאר הישובים שפונו היא אותה היד שכעת מכלילה אותו באותו הטווח. אולם, עד לרגע זה מושב עבדון לא הוכרז כמפונה. למה? למשרד הביטחון הפתרונים. זהו סרט ההמשך: שכחו אותי בבית 2. רק אם אפשר הפעם –  תנו לנו פופקורן כי יש כאלה אצלנו שכבר אין להם מה לאכול.

אני יוצא מהמושב בבוקר לעבודה. בפארק ההייטק ביקנעם הכל נראה רגיל כאילו אין מלחמה. בערב חוזר ורואה אנשים עם הראש באדמה. הלב שלי נחמץ בכל יום לראות אותם ולשמוע אותם אומרים שאין להם תקווה.