שקרים אמיתיים: פלונטר הפייק ניוז נעשה קל מפעם לפעם

"כותב הפוסט מרבה לייחס לעצמו הישגים שלא קשורים אליו". נתניהו קיבל הערה מהרשת החברתית X (לשעבר טוויטר) על הציוץ שלו, "חיסלנו את המן, נחסל גם את סינוואר". "המן חוסל בשנת 483 על פי הוראה מהמלך אחשוורוש", מיהרו ב־X לתקן.

קל להיטפל לנתניהו בעניין הזה, אבל אי־אמירת אמת אינה רק נחלתו. כאשר היה ראש האופוזיציה, התראיין יאיר לפיד לשלי יחימוביץ' ויגאל גואטה בכאן רשת ב' והתלונן על חלוקת מענקי הקורונה שהגיעו גם למי שמשכורתם לא נפגעה: "אני קיבלתי 750 שקל מענק, למה?".

יחימוביץ' ענתה: "זה לא הגיוני שקיבלת. אתה לא עומד בקריטריונים. יאיר, כיוון שאתה ואני הרווחנו אותו דבר ב־2018, ואני לא זכאית ל־750 שקל, לכן זה נראה לי מוזר שאתה קיבלת". לפיד השיב "אני תרמתי את ה־750 שקל". יחימוביץ': "עזוב אותך תרומה, נשמע לי מוזר שקיבלת אותם". בשלב הזה לפיד המשיך בדיבור והנושא נשכח.

גם טלי גוטליב לא טומנת ידה בצלחת. היא הצטרפה למעגל, כאשר טענה בתוקף כי גופי מודיעין יירטו שיחה בין בן זוגה של שקמה ברסלר, איש מערכת הביטחון, לבין יחיא סינוואר.

החלק המטריד ביותר באי־אמירת אמת הוא שמחקרים מראים שהיא הופכת קלה יותר עם כל שקר נוסף. השקר הראשון שאנו מספרים אומנם גובה משאבים קוגניטיביים רבים, המתבטאים בעוררות ובתחושות שליליות, אך עם כל שקר נוסף זה נהפך לקל יותר. הפעילות המוחית באמיגדלה, האזור במוח המעורב בעיבוד רגשות, פוחתת והולכת. המדהים הוא שניתן לנבא את חומרת השקר הבא באמצעות בחינת עוצמת הרגש השלילי באמיגדלה: ככל שנחוו פחות רגשות שליליים, כך השקר הבא יהיה חמור יותר. במילים פשוטות, אם אנחנו מוצאים דבר שקר מהפה ולא מתרגשים – הסיכוי שנשקר שוב יגדל משמעותית.

במחקר שפורסם במגזין "Nature Neuroscience" תיעדו חוקרים מהקולג' האוניברסיטאי של לונדון מה קורה במוחנו בזמן שאנחנו מסלפים את האמת לתועלתנו. נבדקים התבקשו לתת הערכה בנוגע לכמות המטבעות שיש בצנצנת, כשהם יודעים כי ככל שההערכה גבוהה יותר - כך גם התגמול. כל נבדק השתתף בכמה סבבים. נמצא שעם כל שקר נוסף לא רק שעוצמת התחושות השליליות ירדה, אלא גם השקרים הפכו לחמורים יותר.

כך למשל, אחד הנבדקים החל בהערכה שקרית שהניבה לו ליש"ט אחד, וסיים את הניסוי בהערכות שזיכו אותו ב־8 ליש"ט. נראה שהביולוגיה מגבה את האזהרה של ההורים לילדיהם - שקר אחד רק מוביל לאחר.

עניין של אינטליגנציה

אבל לא פחות מעניין מהמנגנון העומד מאחורי השקרים, הוא הניסיון להבין איזה סוג של אנשים נוטים להאמין לשקרים יותר מאחרים. אחד המאמרים המעניינים בנושא בחן את היכולת של אנשים להבחין בבולשיט. מחקר שנערך ב־2015, בהובלת פרופ' גורדון פניקוק מאוניברסיטת ווטרלו בקנדה, שאף לבחון אחת ולתמיד מי הם אותם אנשים שתופסים "משפטי בולשיט" שמתפרסמים ברשתות כמשפטים עמוקים ותבוניים.
נמצא שככל שרמת האינטליגנציה של הנבדקים הייתה גבוהה יותר, יכולתם לזהות משפטים אלו כבולשיט עלתה. לעומת זאת, אנשים בעלי אינטליגנציה נמוכה נטו לתפוס גיבובי מילים אלו שנשמעים חכמים – כתובנות בעלות עומק ומשמעות.

אחד המדדים שנקשרים לרמת אינטליגנציה גבוהה הוא "צורך בקוגניציה", וקשור ליכולת לניתוח ביקורתי של מידע ולכן להבחנה בבולשיט. למדד הזה, צורך בקוגניציה, יש השלכה נוספת – אנשים בעלי צורך בקוגניציה אוהבים אתגרים אינטלקטואליים ונהנים לחשוב באופן ביקורתי, לשאול שאלות ולהתעמק. הם נהנים לחשוב על רעיונות מורכבים. הם נוטים להבחין בבולשיט, כיוון שהם לא מסתפקים בקריאה שטחית, אלא רוצים להבין לעומק את התוכן. הם מסוגלים להבחין בין עמימות לבין עומק. לכן הם פחות מושפעים משימוש בשפה שנשמעת עמוקה אך חסרת משמעות.

לעומת זאת, אנשים בעלי צורך נמוך בקוגניציה נוטים לחשוב בעיקר עם הרגש, על סמך רושם ראשוני. אם הם מרגישים שזה עמוק – זה כנראה עמוק. הם בטוחים שהערפל במשפטים הללו מסתיר משמעות עמוקה. המדהים שכאשר אנשים ללא "צורך בקוגניציה" נחשפו לבולשיט, הם לפתע הרגישו הרבה יותר חכמים ועמוקים.

אם ננסה לאפיין את אותם אנשים שפועלים על פי רגש, ומתנהלים ללא ניסיון להבין לעומק את הדברים - נראה שהם מדברים בביטחון עצמי רב, באופן נחרץ ובאסרטיביות. רק שנמצא שככל שהם בטוחים בעצמם יותר – הם מבינים הרבה פחות. במילים אחרות, קיים יחס ישר בין מידת הביטחון שיש לאדם בידע שלו לבין הסיכוי שהוא באמת מבין משהו.

הבעיה הזו, של שיפוטים מהירים, מתעצמת באופן משמעותי בעידן הנוכחי. אנו נחשפים באופן חסר תקדים לכמות עצומה של פרטי מידע. לוּ נדרשנו להעביר כל פיסת מידע שמגיעה למוחנו בחינה קפדנית, לא היינו יכולים לשרוד. על פי מחקר שפורסם במגזין "Psychological Science in the Public Interest", אחת הסיבות העיקריות לכך שמידע כוזב "נדבק" היא שהפעולה המנטלית של בדיקת העובדות ובחינת האפשרות שהמידע כוזב מצריכות הרבה יותר מאמצים קוגניטיביים מאשר פשוט לקבל אותו. המנגנון הקוגניטיבי שלנו לא התפתח כדי לזהות פייק ניוז.

זו הסיבה לכך שבולשיט נוטה להתפשט הרבה יותר מהאמת. מחקר מקיף שנערך ב־MIT ופורסם במגזין היוקרתי "Science" בחן את התופעה באופן מבוקר. החוקרים ניתחו 126 אלף ציוצים מאומתים וכוזבים שפורסמו בטוויטר בין 2006 ל־2017 על ידי 3 מיליון איש, וראו שציוצים שקריים מתפשטים הרבה יותר מהר ברשתות החברתיות, מגיעים לתפוצה רחבה יותר, נוטים לחלחל עמוק יותר ולדבוק בתודעה.

הסיכוי של ציוץ כוזב להפוך לוויראלי גבוה ב־70% בהשוואה לציוץ של מידע אמיתי, בעיקר כשמדובר בציוץ העוסק בפוליטיקה לעומת ציוצים שעסקו בטרור, באסונות טבע, במדע או בכלכלה. הממצא המדהים הוא כי כל עוד הציוץ פרובוקטיבי מספיק – לא מתקיימת בחינה של מקור הידע. במילים אחרות, אם הציוץ הצליח לרגש, לא מעניין לדעת מהו מקור הציוץ. אנו נוטים להאמין למידע ממקור שני, אפילו אם אנו לא מכירים את שולח המסר.

מכורים לשליליות

אז מהו המדד שלנו לדעת אם המידע אמין או לא? כלל האצבע המתוחכם שאימצנו אומר שככל שיש יותר לייקים וציוצים מחדש, כך גדל הסיכוי שהמסר אמין. אומנם כצופים מהצד התנהגות זו נתפסת כלא־רציונלית, אך מבחינת מוחנו, התנהגות זו מאוד רציונלית. הסקה על סמך עובדות או מידע מהימן אינה תכונה שמקדמת את הישרדות המין האנושי – ולכן היא לא קיבלה עדיפות.

בנוסף, ציוצים שקריים ופרובוקטיביים מעוררים רגשות שליליים בעוצמה גבוהה באופן משמעותי בהשוואה לציוץ הממוצע. כדי לבחון זאת החוקרים ניתחו את התגובות של משתמשים לציוצים כוזבים ונכונים, ומצאו כי מידע כוזב נטה לעורר רגשות כמו הפתעה, גועל, כעס ופחד. בעוד מידע אמיתי עורר יותר רגשות של עצב ואמון או שלא עורר רגש כלל.

לכן, ככל שהציוץ מעורר יותר רגש שלילי, הסיכוי שנפנה אליו קשב עולה. זה ממש לא משנה אם פרטי המידע נכונים או לא. מבחינה אבולוציונית, עדיף לעורר אצלנו כעס גם אם הוא יוביל לכך שנתקוף אדם אחר בטעות, מאשר שנהיה מותקפים. רגש שלילי גם מוביל לקידוד יעיל יותר של פריטי המידע בזיכרון. לכן מידע שקרי לא רק מתפשט מהר יותר, הוא גם מחלחל לתודעה.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה