פגרה? תגידו לי שלא שמעתי נכון, תגידו לי שהם אמרו ״אגרה״ או ״דרגה״ ולא פגרה. פגרה. לאיזו פגרה בדיוק הם יוצאים חבורת התלושים חסרי המודעות הללו? הבן שלי ציין שמונה לפני שבועיים ולא הצלחתי לחגוג לו יומולדת. חבורה של נכים רגשית, לפגרה הם רוצים לצאת לי.
וזה לא השיא, לא, לא. השיא הוא שהם מיד קמו והרגיעו שגם בפגרה הועדות שעוסקות בחטופים ימשיכו לעסוק בעבודתן אה כן? הם ימשיכו? אוקיי עכשיו נרגעתי ונמלאתי הוקרה להוד חריצותם שהחליטו למרות הכל להמשיך לנסות להחזיר את החטופים שלנו שנחטפו מאדמת ארצם, היישר אל השאול.
אבל עזבו אותם, מה עם כל השאר? כל חסרי הערך שאינם עושים דבר כבר זמן רב מידי ומקבלים מהעם המוכה הזה שלנו משכורת? לאיזו פגרה בדיוק הם יוצאים? שכנה שלי שכלה לפני חודשיים את בנה שנפל בעזה, בן אחר של חברה חזר מחאן יונס הלום קרב וכבר שבועיים לא יוצא מהחדר, בית לוינשטיין עמוס בחיילים וחיילות צעירים שיהיו נכים לכל החיים, משפחות מוכות טראומה מהדרום עדיין מפוזרות ״זמנית״ בכל מיני מקומות במרכז ולבן השמונה שלי יש תלמיד חדש בכיתה מקיבוץ מנרה, שלא יודע בכלל שליטרלי- אין לו בית.
כמו כן, עסקים של מילואימניקים קורסים כמו דומיני, אין מספיק מטפלים בתחום הנפש, מאות חיילים שחזרו מהקרב פצועים קשה בנפש ולא בגוף ממתינים חודשים לטיפול. מדובר בסוג פציעה שהמדינה מעולם לא הצליחה לספק לה טיפול מיידי ובימים אלה ב-יתר שאת.
למה כל אלה לא מקבלים ״פגרה״ מהכאב או החרדה או השכול היומיומי שהם מצויים בו?
ואיך יכול להיות שדווקא בזמן שמאות אלפי אזרחים כבולים לסיוט מתמשך, דווקא אלה שהנהיגו אותם אז ועדיין, זוכים לפאוזה מרעננת כאילו היו אורחים מזדמנים שהגיעו לפה במקרה ואין להם כל קשר למתרחש?
מה כל כך קשה להפנים אני לא מבינה? המדינה באירוע! לא הייתה באירוע, לא עברה אירוע, המדינה עכשיו באירוע ומדובר באירוע טראגי וקיומי שפוגע או נוגע כמעט בכל אזרח בישראל והעובדה שמדובר באירוע מתמשך לא פוטרת אף אחד מנבחרי הציבור שלנו מלהשאר זמינים ודרוכים בדיוק כמו ביום הראשון. דגש על אלה שכיהנו פה ב-7 לאוקטובר והמחדל התרחש תחת המשמרת שלהם. פגרה אעלק.
אם אני הייתי הם? הייתי ישנה כל לילה על הרצפה, עם נעליים, מתפללת שהאזרחים שנחטפו מביתם תחת המשמרת שלי ישובו הכי מהר שאפשר. הייתי מתעוררת כל בוקר, מצחצחת שיניים ומתחילה להתנצל. להתנצל בפניי החטופים, בפני המשפחות שלהם, בפניי המשפחות השכולות, הלוחמים שבשטח, בעלי העסקים והאזרחים העקורים.
הייתי מתיישבת בתוך חדר סגור, עם מחשב, קצת אוכל ומים ולא הייתי מעזה לצאת משם עד שהייתי מוצאת רעיון שיעזור להחזיר את החטופים הביתה הכי מהר שאפשר. אבל הם, הם לוקחים עכשיו פגרה. ממשלת ״יאללה יאללה״, אתם לא ראויים לעם הזה. צאו לפגרתכם וגם אל תמהרו לחזור, ממילא התרגלנו להסתדר בלעדיכם.