לאחר שתת־אלוף דן גולדפוס נתן דרור לתחושותיו הכנות והרשה לעצמו לחרוג מהמסגרת הצרה של הנוהל הפורמלי המגדיר מה מותר לאיש צבא לומר לתקשורת, הוא, כידוע לנו, נקרא לרמטכ”ל וננזף על אמירותיו. מעבר לכך, היו גם לא מעטים שסברו שעצם חריגתו מהנוהל הפורמלי ועצם זאת שהרשה לעצמו לתת ביטוי לרחשי הלב של הלוחמים בצה”ל, היו מעשה פסול ואפילו חמור מאוד. הם הזדעזעו לא כל כך מתוכן הדברים אלא מעצם אמירתם על ידי מפקד בצה”ל.
באופן מיוחד הוטחה ביקורת יותר טוטאלית ונוקבת ברשימה שפורסמה במדור זה ביום חמישי 21.3.24, שבה אמרו כותבי הרשימה, אל”מ (מיל’) פרופ’ גבי סיבוני ופרופ’ קובי מיכאל, כי גולדפוס עשה מעשה “שלא ייעשה בדמוקרטיה, שבה הדרג הצבאי כפוף לדרג המדיני... בחירת הדרג המדיני שלא להגיב במהירות ובנחישות לדברי גולדפוס תורמת להנצחת העיוות הקיים ביחסי הדרגים ובמהות הכפיפות המוחלטת של הדרג הצבאי לדרג המדיני”. בעלי ביקורת זו וכן אחרים מתעלמים מכך שאין אנו חיים בזמנים רגילים, ובמקום שיוטרדו מהעובדה שאיש צבא בכיר הרשה לעצמו לומר דברים אלה, עדיף שיוטרדו יותר וידאגו יותר מקיומה של מציאות שהולידה דברים אלה. זה לא עוד דבר פיוט או שירה.
אנו לא חיים בתקופה רגילה ולכל כלל יש גם יוצא מהכלל ואסור שהדין ייקוב תמיד את ההר ובכל מצב שהוא. דבריו של גולדפוס, אשר טוב שנאמרו, הם ביטוי למערכת רגשות עמוקה וחזקה בקרב אלה שקיום המדינה מבוסס על נכונותם להקרבה. תחושות החייבות להיאמר ולזעזע את הדרג המדיני. זה לא היה צריך להיאמר בחדרי חדרים אלא בפומבי, בשותפות מלאה של כולנו, כי אנו כולנו בבעיית אמת גורלית. האמון בניהול המדינה על ידי הממשלה הנוכחית נסדק והנזק של חניקת האמת של אלה המשרתים בצה”ל הוא הרבה יותר חמור ממתן חופש וביטוי לתחושותיהם.
כמובן, זה לא יכול להפוך למגיפה בקרב אנשי הצבא, והנזיפה שניתנה לגולדפוס הייתה ראויה, אבל התבטאותו ומתן ביטוי לרחשי הלב של המשרתים בצה”ל כיום היו חשובים מאוד וצריכים אכן לטלטל את הדרג המדיני. במקום שאנו נזדעזע מאמירתו של גולדפוס מוטב שאנו נזדעזע קצת יותר מהדרך שבה מנוהלת המדינה כיום. בצומת אמיתי של מצב חירום לאומי, כשהמדינה נאבקת בכמה חזיתות, במוקדים שיחרצו את עתידה, ממשיכה ממשלת ישראל להתנהל כאילו היא עיוורת למציאות החברתית ולמציאות הביטחונית. אין ביטוי לכך שממשלת ישראל אכן הפנימה וגם נכונה לחרוג משגרת עבודתה כדי להתייצב מול הבעיות ההיסטוריות הניצבות בפנינו. התחושה היא שאנו שטים אט־אט בהובלת הממשלה אל סף התהום.
בעוד שאנשי מילואים ששירתו ארבעה חודשים ברצף נקראים לשרת מחדש לתקופות מילואים ממושכות, כשברור לכל שאת נטל שירות הביטחון לא יכול לשאת יותר אותו פלג באוכלוסייה הנושא בנטל זה עד היום, מציעה ממשלת ישראל הצעה מופרכת, פתלתלה, חסרת היגיון וחסרת שוויון על מנת שהמגזר החרדי ובני הישיבות לא ישרתו בצה”ל וגם לא יצטרפו למעגל התעסוקה.
הממשלה אינה מקצצת במשרדים מיותרים; הממשלה מעבירה תקציב של מיליארדים כדי לחזק את דבק הקואליציה במקום להפנות משאבים אלה לשיקום המפונים ולהעניק תמיכה מלאה למשרתים במילואים. איך בדיוק צריכים להרגיש אלה המשרתים במילואים? ואיך בדיוק צריכות להרגיש המשפחות שאיבדו את יקיריהן? זוהי לא תקופה שבה כללי המשמעת הפורמליים ביחסים שבין הדרג הפוליטי לדרג הצבאי הם הקובעים. זוהי תקופה שבה הדרג הפוליטי חייב לעשות הכל על מנת שהדרג הצבאי יאמין שהממשלה משכילה להבין את גודל הקורבן, וכי היא עושה הכל על מנת להיאבק נכונה עם בעיותיה של המדינה.
אני מצדיע לתת־אלוף גולדפוס על שהוא נטל את החופש לתת ביטוי לרחשי הלב הכואבים של המשרתים בצה”ל. הייתי מאוד רוצה ואני מקווה שגם רבים מאיתנו היו רוצים שהדרג הפוליטי יהיה באמת ראוי לקורבן של הדרג הצבאי. שם צריך להשקיע את המאמצים ושם צריך לעשות את הכל כדי ליצור את השינוי.