מדוע חמאס חושב שהוא יכול לנצח? לפי סקרים פלסטינים, חלק גדול מהאוכלוסייה ברצועה ובגדה חושבים שכן. אך מהו ניצחון בעיני הטרוריסטים?
מיד אחרי שיצאנו משיפא, נחשף מחדל של עשרות שנים
"עידן חדש התחיל באיסטנבול": מפלגת האופוזיציה חוגגת את הניצחון בבחירות בטורקיה
כדאי לקרוא את המאמר החשוב שפרסם לפני כחודש ד"ר מחמד עבאס נאג'י ממכון אל-אהראם למחקרים מדיניים ואסטרטגיים במצרים. לטענתו, המלחמה בעזה מתארכת בשל התפיסות של שני הצדדים, ישראל וחמאס, לגבי המושגים "אִנְתִצַאר" (הניצחון) ו"הַזִימַה" (תבוסה). יחד עם זאת, החלק החשוב במאמר עוסק בניתוח מהו הניצחון מבחינתו של ארגון הטרור.
הוא מסביר כי לא רק שחרור כל האסירים מהכלא הישראלי ייחשב לניצחון: "סיום המלחמה ללא הגשמתה של המטרה המוצהרת שלה – חיסול חמאס, תיחשב ע"י גורמים רבים לתבוסה [של ישראל], בראשם חמאס עצמו, וכמובן איראן והמיליציות האחרות שלה, אשר נטלו חלק במלחמה". במילים אחרות: ניצחון מבחינת חמאס יהיה לא להפסיד, כלומר עצם ההישרדות תיחשב לניצחון. ניתוחו של ד"ר נאג'י הגיוני מאד אם מתייחסים ל"ניצחונות" בהיסטוריה של מלחמות ישראל עם מדינות וארגונים באזורנו.
לפי אותו ההיגיון, כל סבב שניהל צה"ל בשנים האחרונות עם חמאס הסתיים מבחינתו של ארגון הטרור ב"ניצחון", כי הארגון המשיך להתקיים ואף התעצם, כאילו מדובר בכוחות שקולים המקיימים הרתעה הדדית. כזכור, ב-2006 שמענו מארגון חיזבאללה אפילו על "ניצחון אלוהי" נגד צה"ל, כאשר הצבא החזק ביותר במזרח התיכון לא הצליח לחסל את ארגון הטרור השיעי. מאות הרוגים? אלפי הרוגים? הנתון אינו רלוונטי לעניין מושג הניצחון.
גם במלחמות ישראל התפארו מנהיגים בעולם הערבי ב"נצחונות", בעיקר במלחמת יום הכיפורים. במצרים נבנה מוזיאון "פנורמת אוקטובר" לציון הניצחון וגם בדמשק נבנה "פנורמת תשרין". זאת, למרות שצה"ל התקרב בסוף מלחמת יום כיפור כ-100 ק"מ מקהיר וכ-40 ק"מ מדמשק. לתוצאה הסופית ועשרות אלפי ההרוגים בצד הערבי אין כאמור שום משמעות, אלא רק לרגעי התהילה הזמניים - הכיבוש הקצר של חלק מהגולן וחציית התעלה לסיני. המשמעות העיקרית נעוצה בהפתעה, ההלם והבלבול שהצליחו צבאות סוריה ומצרים להטיל על ישראל ברגעים הראשונים. על כן, יש לצפות שגם הפלסטינים יקימו בעתיד את "פנורמת מבול אל-אקצא" - מבנה ניצחון לציון ה-7 באוקטובר.
בינתיים הצליח חמאס למנוע מישראל את שני המרכיבים של הניצחון, השבת החטופים, וחיסול הארגון. ההישג השני קשור בהכרח בכיבוש צה"ל את המעוז האחרון של חמאס ברפיח. בתרגיל העיכוב של כיבוש רפיח השתתפה כמובן נסיכות קטר, נותנת החסות של חמאס, ע"י יצירת אשליה של התקדמות מו"מ לשחרור החטופים.
במקביל לשיחות בדוחא, הכריזו ראשי חמאס בשפה הערבית בקול ברור על כל במה אפשרית, כי התנאים לעסקה הם הפסקת המלחמה ונסיגת צה"ל מכל הרצועה. אך ישראל נפלה בפח ודחתה את כיבוש רפיח: קודם המתינה לרמדאן, אח"כ ליום אל-קודס, ל"ליל הגורל", ל"יום האדמה" וכעת לעיד אל-פטר ומה אח"כ רק אללה יודע.
חמאס דחה את כל ההצעות לעסקה כצפוי. עד כה היה צריך כבר להסתיים כיבוש רפיח, או לכל הפחות פינויה של האוכלוסייה האזרחית לקראת כיבושה המהיר של העיר, שהרי מדובר בשטח קטן ביחס לשאר הרצועה. אז ניתן היה לצפות שהמו"מ היה מתנהל אחרת לחלוטין. ניתן לשער שהתנאים היו שונים ממה שמוצב לפתחנו כעת, אולי עדיין לא מאוחר לכך.
אמנם ארה"ב מתנגדת למבצע ברפיח, אך הניסיון ההיסטורי מלמד שהיא ככל הנראה תברך על התוצאה, אם ייעשו לפני כן הצעדים הנכונים לפינוי האוכלוסייה האזרחית. אם היינו תלויים באישורה של ארה"ב, היה לסדאם חוסיין בעיראק ולבשאר אל-אסד בסוריה נשק גרעיני. יתר על כן, ישראל לא זכתה לתמיכה אמריקאית בנקודות הכרעה היסטוריות, בהכרזה על קום המדינה ב-1948 וביציאה למלחמת ששת הימים ב-1967, אך האמריקאים ברכו על הצעדים הללו בדיעבד ואחר מעשה.
השארת רפיח תהיה מה שנקרא בערבית "מִסְמַאר ג'וּחַא" (המסמר של ג'וחא), "חצי עבודה" - עניין שלא הושלם עד סופו, ועל כן מביא בסופו של דבר לכישלון. ההיסטוריה של האזור מלאה בדוגמאות כאלה. בהיסטוריה המוסלמית זכורה במיוחד ההחמצה של המנהיג סלאח א-דין, שכבש את כל ממלכת הצלבנים ב-1187 אך ויתר על כיבושה של עכו לאחר ששבו אליה הצלבנים, שטח קטן יחסית.
טעות זו אפשרה לצלבנים לשוב לארץ דרך עיר הנמל וליזום עוד מסעי צלב מוצלחים. אגב, בעכו הצלבנית של 1191 לספירה היו אסירים שסלאח א-דין רצה לשחרר בעסקה. אך עיכובה של ההחלפה הביא להוצאתם להורג של כל השבויים המוסלמים בעכו ובתגובה הוציא להורג סלאח א-דין שבויים צלבנים רבים.
בניגוד לסיפור עכו והצלבנים, במלחמה בעזה אין מדובר בשני צבאות שקולים, אלא במלחמה נגד ארגון טרור רצחני והיתרון של צה"ל עצום. חטופים רבים עדיין חיים, ככל הנראה בתת-קרקע צמוד להנהגת חמאס כדי לשמש להם מגן אנושי. טיהור רפיח אינו משימה בלתי אפשרית. הניצחון אינו בגדר חלום רחוק והוא עדיין בר השגה. מה שחסר כעת הוא החלטה ומנהיגות נחושה.
ד"ר ירון פרידמן הוא חוקר מרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם באוניברסיטת חיפה. ירון מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן: https://did.li/CWtlC