בלתי נסלח: חצי שנה למלחמה, ומכל הזוועות, הזעקות, הלהבות והחזיתות, החטופים הם הסיוט הכי מהפך קרביים. הם הזיקוק הטהור של גודל הביזיון ועומק הסבל. שום דבר מכל מה שהתחיל הכי איום ולאט־לאט הגביר לא הגיע לממדי ההלם הלא נתפס הרשום על שמם.
אזהרה, הוראות אלו נכתבו בדם: מה שהיה לא יכול להיות מה שיהיה | קלמן ליבסקינד
גרעין איראני עדיין המטרה, אך מבחינת נתניהו - האיום ברפיח | בן כספית
אולי כי טראומת רון ארד, גלעד שליט ונחשון וקסמן הפכה אותנו ל"מפונקים". התרגלנו אחד־אחד בכל פעם, מקסימום שניים. ופתאום מאות, משפחות ויחידים, פעוטות ועוללים, שניים גי’נג’ים ואמן הפוערת פיה בזעקה, נערות רבות רבות, יפות יפות. וחיילים וחיילות. וצעירים וצעירות וזקנים וזקנות. זה היה לא ייאמן. לא נתפס. לא אפשרי לעיכול בשום צורה ואופן.
חצי שנה למלחמה, ומכל המחדלים המפוארים שהתגלגלו פה, החטופים הם המחדל המביש והבלתי נסלח מכולם. הגדר הפרוצה, ההובלה לעזה ברגל או באופניים בקלות, באין מפריע. צעיר אפור פנים וקטוע יד מושלך אל עגלה, צעירה בתנוחה לא טבעית על מכונית ובני בלייעל על רגליה השבורות. ילדים נגררו בדרכי עפר ומשאיות עמוסות שלל אנושי בפיג’מה עברו משטח ישראל לגיא צלמוות. ואיפה היו החיילים, המפקדים, הבכירים, הזוטרים, כדי לחסום את המסע המדמם הזה בדרכו לגורלו.
חצי שנה למלחמה, ומכל הסיפורים והסרטים, הכי פוצעות היו העדויות של משוחררי השבי. באחת נגעו. בשני הצליפו. את השלישית אנסו. ואת כולם השפילו וצילמו והטרידו והכריחו והפחידו. ובסוף נתנו גם כיף ומים כדי שהעולם יראה.
חצי שנה למלחמה, והדבר הכי מביש, הכי מכוער, הכי נפשע, הכי מושחת, הוא היחס למשפחות החטופים. נתניהו שבתחילה אפילו לא טרח לפגוש אותן. רעייתו שדחקה בהן לא לדבר עם התקשורת. בן גביר ערל הלב, בעצמו אבא, שלא היסס להתנגד לעסקאות החטופים שהחזירו פעוטות וילדים הביתה. סמוטריץ’ שסיפר בדיות על מיטוט חמאס כתנאי ראשון, למרות שידע שזה לוקח לא מעט שנים שאין לאף חטוף בשעון החול.
חצי שנה למלחמה, והדבר הכי מנותק הוא המקום שממשיך כרגיל. בבני ברק תלו תמונות של מועמדים בבחירות. שום סרט צהוב לא התנופף ברוח. שום דובון מוכתם בדם, שבור לב מצער, לא נח על ספסל לומדי תורה שכל כולה חמלה וחסד של פדיון שבויים. הכל רגיל כמו ביקום מקביל.
חצי שנה למלחמה, והרגע הכי מרושע היה בחג פורים בכנסת. באו אימהות וגם אחים, נציגי המעונים בעזה, צללי אדם, רוח רפאים חיוורת, עם משלוחי מנות לנבחרי ציבור: רבע פיתה, כף גבינה. פינקו גם בזית. הרוב לקחו וחיבקו ובכו איתם. טרופר למשל, ומירב בן ארי, גנץ ותמנו שטה.
אבל כמה, כמו השר אבי דיכטר והח"כים דני דנון ודוד ביטן, פשוט התעלמו וסירבו. לא לכבודם להכיל או לחבק. וכשנדמה שזו התחתית, הגיע יצחק פינדרוס, חבר כנסת חרדי שבייש את רבותיו ותורתו כשאמר למשפחות החטופים שביקשו לבטל את הפגרה בזמן שהילדים נמקים והחיילים נלחמים והמפונים מתבוססים, “יאללה, יאללה”. אפילו לא הבין על מה המהומה. וכמובן סירב להתנצל.
מחצית השנה הזו מחקה את זכויותיהם של פינדרוס, דיכטר, ביטן, סמוטריץ’, בן גביר ודנון. וגם של אדלשטיין שאמר לדוד של נרצחת, “עוף לי מהעיניים”. רק את זה יזכרו להם, ירשמו באותיות של אש בבחירות הבאות על שמם. אסור לשכוח, אסור לסלוח, כי מי שמפגין אטימות כזו מול ציבור במצוקה, לא יכול להיות נבחר ציבור.