בימים האחרונים עולה החשש מפני תגובות היסטריות של הציבור למלחמה אפשרית עם איראן. הציבור ירוקן את המזומנים מהחשבונות! המדפים יתרוקנו מסחורה! למה אתם כאלה היסטריים? אז הגיע הזמן להגיד את מה שהמחקר יודע להגיד כבר מזמן – אין דבר כזה היסטריה במצבי חירום, זה מיתוס. אם יש התנהגות לא רציונאלית של הציבור, היא תוצאה של ניהול לא רציונלי של המסרים.
הציבור בישראל שבע מאיומים, סכנות ומלחמות. בעגה המקצועית אנחנו מתייחסים לזה כאל קורבנוּת (Victimization), במובן של חשיפה ממושכת ותכופה לאיום מסוים. במצב כזה, אנשים מתמודדים באחד משני מנגנונים עיקריים. אם הם אנשים עם חוסן נפשי גבוה, יחסית, הם פשוט נהיים אדישים לאזכורים של האיום ("עוד פעם אתם עם האיומים על מלחמה עם חמאס/חיזבאללה/איראן? אכלתם לי את הראש! אין לי כוח אליכם"). הם עוברים תהליך של הפחתת רגישות לאיום ומטים אוזן רק כאשר הם חושבים שהאיום נעשה מוחשי ומידי. עד אז – אין מה לדבר איתם. ואם הם אנשים עם חוסן נפשי נמוך יותר, האזכורים על מלחמה או החמרה שלה פשוט מעוררים בהם חרדה, ואז הם עושים את הדבר הנורמלי והמתבקש – מתכחשים ("לי זה לא יקרה"). בשני המקרים, התוצאה זהה – התעלמות מההנחיות בזמן שגרה והעדפה של החיים הנורמליים (עד כמה שאפשר לקרוא לזה כך).
מפתיע לגלות עד כמה מנגנוני ההתמודדות הללו, להם אנחנו מוצאים עדויות במחקר, השתרשו בהוויה הישראלית ותקפים גם בזמן מלחמה פעילה. הישראלים למדו לפתח שיטות לקריאת מציאות שעוזרות להם להחליט מתי הם צריכים להיות יותר ערניים לאיום ומתי הם יכולים להמשיך בשגרת חייהם. זו מיומנות שמתפתחת בציבור שנחשף לאיום בצורה ממושכת ותכופה, כאמור. למשל, זוכרים שבשנת 2013 נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, עשה שימוש בנשק כימי כנגד בני עמו ונשיא ארה"ב דאז, ברק אובמה, איים לפלוש לסוריה אם לא יתפרק מהנשק הכימי? רבים מכם בוודאי גם זוכרים שרק אחרי שזה קרה עמדתם בתור שעות כדי לקבל את ערכות המגן לאב"ך – אותן ערכות שיכולתם לקבל במשלוח מיוחד לביתכם מהדואר בעלות סמלית של 20 ₪, אבל לא עשיתם זאת. למה? ככה. כי אנחנו ישראלים. יהיה בסדר. אנחנו עושים הכול ברגע האחרון, ויהיה בסדר.
זו הסיבה שכמה ימים אחרי השבעה באוקטובר, כאשר נציג פיקוד העורף ישב באולפן הטלוויזיה ואמר את מה שפיקוד העורף אומר כבר שנים ("מומלץ להצטייד בבקבוקי מים לכמה יממות"), כולנו רצנו בהיסטריה לחנויות ורוקנו את המדפים. כשהסכנה מתחדדת, החושים שלנו מתחדדים ואנחנו נכונים יותר לנקוט בפעולה שבזמן שגרה אין לנו שום קשב או רצון לבצע. זו גם הסיבה שכמה חודשים לאחר מכן, כשהחלו דיבורים על "תרחיש עלטה" (הפסקות חשמל נרחבות וממושכות), רבים רצו להצטייד בגנרטור ומטענים ניידים. וזו גם הסיבה שכעת, כאשר ראש אמ"ן אומר ש"לא בטוח שהרע מהכול מאחורינו", הציבור מגיב לכך. זו לא היסטריה – זו תגובה נורמלית של ציבור המנסה לשמור את דעתו מלהיטרף בשגרה על ידי כך שהוא פשוט דוחק הכול עד לרגע האחרון האפשרי. ברגע שניתן הסימן, כל סימן, הישראלים ידעו לעשות את המוטל עליהם ויהיו מוכנים גם לשלם את המחיר. אבל עד אז? תנו לחיות בשקט.
מחקר אחרי מחקר, הנתונים מראים שוב ושוב את אותה התמונה. הציבור בישראל יעשה הכול כדי לנסות ולשמר את שגרת החיים שלו, גם תוך כדי מלחמה. והאמת? אין דבר רציונאלי מזה. בני אדם לא יכולים לחשוב כל הזמן על היפגעות ומוות ולהיות ערניים כל הזמן לסכנה, במיוחד בשכונה שבה צועקים "זאב, זאב" ללא הפסק. גם אחרי שהזאב האמתי מגיע ומתרגשת עלינו מלחמה, כל מה שאנחנו רוצים הוא לשמור על השלומות הנפשית שלנו - לתת קצת מרגוע לנפש המיוסרת. אם המחיר הוא שמדי פעם נצטרך להידרש להחרפה של המצב, לרוץ לסופרים ולרכוש ציוד או "לרוקן" את הכספומטים – זה מה שיהיה. ייטב למקבלי ההחלטות אם יבינו שלא מדובר בציבור היסטרי ולא רציונלי, אלא בניהול לא רציונלי שלהם שמוליד את התגובות הללו.
הכותב הוא מרצה בכיר בחוג לניהול מצבי חירום ואסון, בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי הרפואה והבריאות, אוניברסיטת תל אביב