השאיפה לשוויון בנטל השירות הצבאי (או שירות לאומי מקביל לו) היא ערך מוסרי מוצדק וחשוב מאין כמוהו בכל מדינה מתוקנת ובוודאי במדינה מאוימת כמו ישראל. היעדר השוויון יוצר חיכוך ותסיסה מתמשכים ואלו מתגברים במיוחד בעתות חירום. אלא שהניסיון להציג את הנושא ולטפל בו רק בהקשר למגזר החרדי איננו נכון ועלול להביא עמו יותר נזק מאשר תועלת.
פתרון מקורי לסוגיה: משבר גיוס החרדים יפתור לישראל בעיה נוספת
הממשלה מבקשת ייצוג נפרד בבג״צ הגיוס; ראשי הישיבות החרדיים: "לא נירתע"
חשוב להכיר בכך כי חוסר השוויון נוכח גם במגזרים אחרים. הדרוזים וחלק מהאוכלוסייה הבדואית מתגייסים ומשרתים בנאמנות והקרבה ראויות לשבח, אבל מרבית בני המיעוטים בוחרים שלא להתגייס. רוב הציבור היהודי הלא־חרדי מתגייס ומשרת, אבל גם בקרבו יש הבוחרים שלא לעשות זאת מסיבות מצפוניות, הצהרה על אורח חיים דתי (בנות) או מסיבות אחרות. כל אלו מובילים לכך ששיעורי הגיוס נמצאים במגמת ירידה מתמשכת והגיעו לפחות מ־70% ו־55% אצל בנים ובנות בהתאמה.
הצבא אינו זקוק לכל הכמות השנתית הפוטנציאלית של מועמדים לשירות (מלש”ב). אם יכפו עליו לגייסם, הוא יעשה זאת, אבל רבים מהמגויסים לא יתרמו דבר במהלך שירותם. לעומת זאת, יש לנו מחסור מתמשך בשירותי חירום אחרים וכן מחסור חמור בעובדים בשירותים אזרחיים חיוניים (סיעוד, הוראה וכיו”ב). לפיכך, ראוי לחשוב על כיווני פתרון שיכללו ערוצי שירות אחרים בנוסף על שירות צבאי.
כפי שכתב פרופ’ יובל אלבשן (2.4.24, "ידיעות אחרונות"), הפתרון לא יושג בהחלטות בית המשפט כמו זו שנקבעה לאחרונה, אלא רק בחקיקה שתזכה לתמיכה רחבה ותלווה באכיפה הדוקה. הדרך היעילה ביותר לוודא שהפתרון אכן יאומץ תהיה על ידי כינון מערכת מאוזנת של תמריצים וקנסות שיובילו את מרבית המלש”ב לערוצים הראויים. עקרונות המתווה המוצג להלן יכולים לשמש כבסיס לחקיקה עתידית.
כל מלש”ב, למעט כאלו שיקבלו פטור על רקע מגבלה רפואית, יחויב לבחור בין הערוצים הבאים: שירות לאומי מינימלי בהיקף של 18־12 חודשים באחת המסגרות האזרחיות; שירות לאומי מלא בהיקף של 30־24 חודשים במסגרת שירותי החירום או השירותים האזרחיים; שירות צבאי מלא בהיקף של 36־32 חודשים באחד החילות בצה”ל.
האחריות להגדרת המסגרות וקביעת מכסות המלש”ב הרצויות בכל ערוץ תופקד בידי המשרד הממשלתי המתאים, וההחלטות יובאו לאישור הממשלה כולה. הממשלה גם תקבע את משך השירות בכל מסלול במסגרת הגבולות שהוגדרו לעיל ובהתאם לצרכים הביטחוניים והאזרחיים.
החוק יקבע מספר מסלולי פטור לבעלי כישרונות ייחודיים שתרומתם למדינה בתחומים ספציפיים תגבר על התרומה הצפויה משירותם הצבאי. במסגרת זו יהיו גם מסלולים למדענים צעירים העתידים להוביל את המדע בישראל ובעולם ולעילויים בתורה העתידים להוות את הדור הבא של ראשי הישיבות. כל זאת כאשר סך מקבלי הפטור לא יעלה על אחוז אחד מכל מחזור גיוס.
התמריצים לערוצים השונים ייבנו בצורה מדורגת, החל בשכר חודשי בסיסי לתקופת השירות למי שיבחר בערוץ הראשון וכלה בהטבות משמעותיות למי שיבחר בערוץ השלישי. התמריצים לא יהיו מוגבלים רק לאפיקים כספיים אלא יכללו גם רכיבי הוקרה והערכה ערכיים שחשיבותם עבור רבים גבוהה בהרבה מכל תמריץ כספי.
מנגד, מי שיבחר שלא לשרת בכלל גם ללא קבלת פטור לא יהיה זכאי לזכויות אזרח מלאות. למשל, הוא לא יוכל להצביע לבחירות מקומיות או ארציות, לא יוכל להיות מועסק בשירות הציבורי, לא יהיה זכאי למלוא הזכויות של הביטוח הלאומי, ועוד.
על מנת לאפשר את הסתגלות האוכלוסייה והיערכות המסגרות השונות למתווה, צריך לפרוש אותו על ציר הזמן. ניסיון לממשו בבת אחת הוא מתכון בטוח לכישלון. מימוש הדרגתי, שבמהלכו מתקיימת הידברות שוטפת עם כל הגורמים הרלוונטיים, פתיחות לעידונים ותיקונים בהתאם לצורך והרבה כבוד הדדי, הם המתכון להצלחה.
הכותב הוא פרופסור בפקולטה למדעי הנתונים וההחלטות בטכניון, חבר דירקטוריון ויועץ לחברות וארגונים