הימים הקרובים יזמנו מבחנים גורליים, שבהם נידרש כולנו, הציבור הישראלי ומנהיגיו, לעצבים של ברזל. בימים בהם מדינת ישראל חייבת להקרין עוצמה, נידרש שוב ושוב לשאלה איך עושים זאת. יש פיתוי גדול לעשות שימוש מידי בכוח. זה הפך להיות הרפלקס המותנה של רבים וטובים מאיתנו בימים הטרופים שמאז ה-7 באוקטובר ועד ה-14 באפריל. לכך מצטרפת התחושה האינטואיטיבית שהפעם פשוט חייבים. ובסוף מגיע גם הרציונל שבשכונה כמו שלנו, רק החזקים שורדים.
היעילות של מדיניות ההרתעה דומה לאיום בעונש מוות על מחבל מתאבד
למה החגים שלנו כאלו עצובים, ומה אנו יכולים ללמוד מהיפנים?
ועדיין, עולה השאלה מה הוא כוח, והאם יש לו צורות עוצמתיות אפילו יותר מגיחת F15 שמטרתה מסופי הנפט האיראנים, או ממטח של טילי יריחו.
מבחינה מדינית, יש מצבים שבהם שכרו של האיפוק בצידו. ההיסטוריה אמנם לא חוזרת על עצמה, אבל היא מתחרזת, ובהקשר הישראלי הדוגמא הטובה ביותר לאיפוק שהועיל היא מלחמת המפרץ בראשית שנות ה-90. תחת יצחק שמיר, הניצי שבראשי הממשלה אי פעם, הבליגה מדינת ישראל על ירי טילי קרקע-קרקע מעיראק. טילי הסקאד הטילו פחד ברחבי ישראל, גרמו לרבים לברוח מבתיהם לערים בטוחות, ואיימו במיוחד בשל החשש מנשק כימי. אבל האיפוק הישראלי לא רק ששמר על הקואליציה האמריקאית כנגד סדאם חוסיין, ואפשר לידידתנו הגדולה להחליש את השליט העירקי בצורה משמעותית. האיפוק הזה גם העניק לישראל בונוסים מדיניים אדירים בזירה הבינלאומית. בונוסים שערכם מבחינתנו עלה אלפי מונים על הערך שהיה יכול להיות לתקיפה ישראלית על אדמת עירק.
שנות ה-90 היו מבחינתנו שנים קריטיות בזירה המדינית. היה זה אולי העשור המשמעותי ביותר מאז מלחמת ששת הימים. ברמה האזורית, הצליחה ישראל להשתלב בבריתות אזוריות ויצאה לדרך, שבסופו של דבר השתבשה, לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים. הסכם השלום עם ירדן נחתם. הברית עם מצרים התבססה. והסכמי אוסלו, שנחתמו באותו עשור, עדיין מהווים את המסגרת הרעיונית והמוסדית המשמעותית ביותר לאלה שמעוניינים בפתרון הסכסוך ולא בחזון האלטרנטיבי, שהתגלה ככישלון מוחלט, של ניהולו.
אבל המשמעות המדינית של האיפוק שהפגינה ישראל במלחמת המפרץ הייתה רחבה בהרבה מתהליכים אזוריים. היא נגעה למציאות הגלובלית שכמו היום, גם אז השפיעה עמוקות על גורל מדינת ישראל. בראשית שנות ה-90, עם סיומה של המלחמה הקרה, כוח המשיכה של מדינות המערב הדמוקרטיות שיצאו בסופה של המלחמה וידן על העליונה, היה אדיר. ההשתייכות למערב הייתה יעד נכסף כמעט בכל פינה בעולם.
כמו מדינות אחרות רבות בעולם, נאבקה ישראל להוכיח שגם אנחנו שייכים לציר של הדמוקרטיות המערביות. נאומו של יצחק שמיר בפתח ועידת מדריד, שזיהה את ישראל עם המערב ואת מדינות ערב עם בריה״מ, הוא דוגמא מצוינת לכך. תהליכי הדמוקרטיזציה הפנימיים, ביניהם חוקי היסוד של ראשית שנות ה-90 וההכרעות המשמעותיות של בג״צ מאותה תקופה, הם דוגמא נוספת. אבל האיפוק בימי המלחמה שפתחה את אותו עשור, האיפוק ששמר אותנו עמוק בתוך הקואליציה המערבית, היה תנאי הכרחי כדי שנגיע ליעד.
והיום, כשעננים מתקדרים שוב מעל הפוליטיקה העולמית, כשהציר של דמוקרטיות-ליברליות-מערביות בסיוע של גורמים ידידותיים, כמו במקרה שלנו מדיניות סוניות מתונות, מתמודד עם ציר של קיצונים שעובר דרך מוסקבה-בייג׳ינג-טהרן-ופיונגיאנג, האיפוק מתגלה שוב כבעל סגולות קסם. אל לנו להתפתות לחשוב שמקומנו בציר הזה מובטח. רק אם נדע לכלכל את הפוליטיקה הפנימית שלנו ולשמור על אופיה הדמוקרטי של ישראל בשילוב עם פעולותינו בזירה הבינלאומית, שצריכות להיות מאופיינות באיפוק ובמהלכים מחושבים לעילא ולעילא, רק אז יישמר מקומנו. דמוקרטיות מעצם טבען הן יצור מאופק. המקום הזה חשוב לא כדי שנוכל לתלות על הקיר את התואר דמוקרטיה-ליברלית-מערבית. הימים האחרונים הם תזכורת לכך שמקומנו בציר הזה לא פחות מקריטי להמשך קיומה של מדינת ישראל.
אבל בסוף, ליבת העניין לא מוגבלת לדיונים אידיאולוגיים, מדיניים או גיאופוליטיים. כשמדברים על איפוק, מדובר קודם כל בפסיכולוגיה בסיסית. ובניגוד לפסיכולוגיה נשית, פה מדובר בפסיכולוגיה פשוטה, של גברים. שותפיו הקואליציוניים של נתניהו, שמדרבנים אותו לתגובה צבאית מיידית, ומתבלים את דרישתם במילים כמו ״נחושה״, ״נועזת״ ו״ניצחת״, לא מבינים גבריות אמיתית מהי. הסדרים מדיניים מצריכים איפוק, וכך גם שיתוף פעולה אזורי ועולמי. מערכות יחסים, כאלה עם גורמים מציאותיים כמו מדינות ובנות ברית ולא עם ישויות כמו המשיח, גם הן מצריכות איפוק.
בניגוד לשותפים הקואליציוניים המתלהמים והששים אליי קרב, גברים אמיתיים יודעים להתאפק. הם מבינים שזו הדרך להגיע למטרות שלהם. הם מבינים שאיפוק הוא הדרך להפגין עוצמה אמיתית.
אודי זומר הוא עמית מחקר במכללת ג'ון ג'יי של האוניברסיטה של העיר ניו יורק ופרופסור למדע המדינה באוניברסיטת ת"א.