אחד הביטויים הנפוצים ביותר בשלל הניתוחים המציפים אותנו בחודשים האחרונים, ולמעשה סביב כל סבב אלימות באזור שבו מעורבת ישראל, נוגע לאופי “השכונה” שבה אנו חיים באזור, וכפועל יוצא מכך למדיניות הנדרשת מצד ישראל. הטיעון העיקרי, הנלווה לכך מיידית, מתמקד בעיקרון ”כאן מבינים רק כוח”, וששומה על ישראל “להשתגע” מעת לעת כדי “לצרוב את ההרתעה” הנדרשת בתודעתם של אויבינו.
שיגור טילי נ"ט וכטב"מים: המארב של חיזבאללה בערב אל-עראמשה
המכת"זית התיזה על הנשיא: הפדיחה במצעד הצבאי באיראן
הביטוי של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, שתיאר את מצבה של ישראל באזור כ”וילה בג’ונגל” נצרב היטב בתודעתו של הציבור בישראל. לאמור, ישראל היא אי של ציביליזציה, דמוקרטיה ו”סטארט־אפ ניישן”, מוקפת באוסף מדינות שניתן לאפיין אותן כ”ג’ונגל”, קרי: לא דמוקרטיות, ופחות מפותחות.
מבחינת הנתונים היבשים, בכל הנוגע למדדי הדמוקרטיה והכלכלה בעיקר, ראוי שתשרור בישראל, ובצדק, תחושה של הישגיות וגאווה על הישגיה ב־76 שנות עצמאותה. אולם, ענייננו להלן מתמקד באסטרטגיה המדינית־ביטחונית שישראל צריכה לאמץ על מנת להיטיב ולחיות בשכונה זו, שבה “נגזר עלינו להימצא”.
השאלה העיקרית, ואולי הבלבדית, שצריכה להוגיע את מוחנו נוגעת לאופן בו ישראל צריכה לנהוג כדי לכונן יחסי שלום עם שכנותיה, ואם לא ניתן אז יחסי שכנות רגועים ככל האפשר. אין זה סוד שישראל נתפסת מאז הקמתה כ”נטע זר” באזור, ועל בסיס זה היו כמה וכמה סבבי אלימות ומלחמות. בה בעת, נכון יהיה לומר שברבות השנים ישראל הצליחה “לשכנע” (או לצרוב בתודעה, כדברי מיטב פרשנינו) את מרבית שכנותיה כי מדובר בעובדה מוגמרת, והיא “כאן כדי להישאר” (אלא אם כן אנו, במו ידינו, נסכל את זה). נכון אומנם שבזכות העובדה שלא ניתן היה להביס את ישראל בשדה הקרב, המסקנה המתבקשת מצד שכנותינו הייתה כי יש להכיר בעובדה מוגמרת זו. אם כך, יש הכרח להגיע להסכמי שלום עמה (בתמורה לשטחים שנכבשו ב־67). מצרים וירדן עשו כך.
האם ניתן להסיק מכך בהכרח, ש”(רק) הערבים מבינים רק כוח”? ושזה ייחודי לאזורנו? או שמא מדובר בעיקרון אוניברסלי, שאפילו ישראל שותפה לו? במה שונים שורה ארוכה של מלחמות ועימותים אלימים ומדממים ברחבי העולם מהשכונה שלנו? ככלות הכל, אם נבחן את כמויות הדם שנשפכו, הרי שיבשת אירופה למשל “עולה על שכונתנו לאין ערוך”. אף ארצות הברית נסוגה מאפגניסטן כי “הבינה כוח”, ולא תאמינו, גם ברית המועצות (דאז) נסוגה גם כן מאותה אפגניסטן (1988־1889). האם ישראל גם כן איננה מבינה כוח? האם לא נדרשנו (כמו גם המצרים) למלחמת יום הכיפורים על מנת להגיע להסכם השלום עם מצרים? האם לא נסוגונו חד־צדדית מלבנון כיוון שהופעל עלינו הרבה כוח? האם לא התנתקנו חד־צדדית מרצועת עזה כיוון שהופעל עלינו הרבה כוח?
הבה נסכם: עקרון הכוח חיוני ואף הכרחי; מדובר בעיקרון אוניברסלי ולאו דווקא “שכונתי מזרח־תיכוני”; וכאמור עסקינן בעיקרון שאפילו ישראל חוטאת בו. אז איך זה רלוונטי למצבנו כעת?
להלן הפתרון: אין עוררין על כך שהכרחי להיות חזק מספיק על מנת שתהא מסוגל להגן על עצמך, ובכך לשכנע את יריביך שעדיפה הדרך המדינית לסיים סכסוכים. העניין הוא שזה רלוונטי גם לישראל. מתבקש, ואף הכרחי לעתים, להשתמש בכוח כדי להכריע את יריביך, אולם אם הדבר לא ניתן, או שהמחירים גבוהים במיוחד, ההיגיון הצרוף והאינטרס הלאומי מחייבים אסטרטגיה מדינית.
אם כך, שתי מסקנות עיקריות: האחת, שכולם מבינים רק (או בעיקר) כוח; והשנייה, יש להשתמש ביד אחת בכוח וביד השנייה להצטייד באסטרטגיה מדינית ברורה ובת ביצוע. זה מאוד רלוונטי למלחמה בעזה, לעימות עם חיזבאללה בלבנון ולסכסוך הישראלי־פלסטיני בכלל, למרות “הדמון האיראני” המרחף מעל.