בליל הסדר הקרוב, בואו נדבר נספר סיפור גבורה

שידור הרדיו האחרון שלי נערך שלושה ימים לפני ה-7 באוקטובר. אני חושבת שדיברתי על סוכות ושמחת תורה, ומה היא התורה בעינינו בכלל והיכן אדם יכול למצוא את תורתו ושמחתו. ואז הגיע ה-7 באוקטובר. סער, מנהל התוכניות של 103FM, מטלפן אליי ולוחש “מרסל?", ואני עונה, “אני יודעת, סער, אני יודעת שהתוכנית יוצאת לפגרה".

כך מסיבה אחת החזירה לי את עצמי יותר מהכל
שרק יעבור כבר | מרסל מוסרי

“מצטער", הוא אומר ומוסיף: “נקווה לימים טובים יותר". ברקע חדשות, שוב רץ הווידיאו של צעירים הבורחים ממסיבת נובה, וכמה מהם מועדים ונופלים כשכדורים שורקים מעל ראשם. "על מה אתה מצטער?", חשבתי לעצמי, והוא כבר ניתק. כל מה שהוא לא ה-7 באוקטובר הפך בן רגע לזוטות. אז יהיו לי כמה פחות אלפים במשכורת. זה משמעותי, כן, אני אמא שצריכה להחזיק בית ולשלם עבור גן וחשמל וארנונה, כן.

אבל הכל זוטות והכל מתגמד. אם בעופרת יצוקה, בקורונה ובשומר החומות הסתדרתי, אסתדר גם עכשיו. החודשים עברו חלפו, הבנתי שיש שדרנים שלחצו על הרדיו לחזור ולשדר. חלקם חזרו, חלק נותרו בהולד, כמו מדינה שלמה. אני לא פציתי פה, לא טלפנתי ולא התעניינתי. למען האמת, שקלתי אם לחזור לשדר - איך אספר סיפורי אהבה כשבחוץ תופת?

איך אדבר על סבתי, אבי, מורשתי, כשמולדתי חבולה ומדממת, איך אספר על צוהר יפה שנפתח כשבאה חשיכה, כשבחוץ הכל הרס, אבק וערפל? ידעתי שאצא מגוחכת, שכן לא האמנתי לעצמי - ואיך יאמינו לי אחרים? מצאתי לי דברים אחרים לעשות ברביעי בערב, לימדתי כתיבה דרך הזום, חילקתי סדנאות חינמיות לתושבי העוטף וגם למפונים מהצפון, וכתבתי תגובות נאצה לאנשים ישראלים ופרו־פלסטינים. נו, מה עוד יש כבר לעשות?

ואז, לפני שבועיים, הגיע הטלפון. בעברו השני של הקו יניב מורוזובסקי, אחד האנשים האהובים עליי בתחנה ובכלל, מוח מבריק וערכים יפים כל כך. “מרסל, את חוזרת", הוא אמר. “לספיישל של יום הזיכרון או יום השואה, כמו כל שנה, נכון?", שאלתי. “גם. אבל בעיקר לתוכנית שלך, ברכות, בעוד שבוע את עולה". שתקתי, לא רציתי. אהיה ללעג ולקלס. הדבר היחיד שיש במרכולת סיפוריי הוא החמלה, אבל עכשיו כולנו אומרים נקמה, אף אחד לא יאמין לי.

“אני לא יכולה לבד", אמרתי, “אני לא אעמוד בזה לבד". יניב חשב רגע והמשיך: “את רוצה מישהו שישדר איתך?". “ממש לא, זו תוכנית שלי", דיברה הרוכשנית שבי, “אני רוצה לדבר עם מאזינים". "אוקיי, מובן". “אני כבר לא יכולה לדבר לעצמי, עשר שנים שאני עושה מונולוגים ומקריאה סיפורים", המשכתי אף על פי שהסכים איתי. “אין בעיה, איזה סוג של מאזינים?", שאל.

“אתה מבין, נכון? סליחה אם אני מקשה. פשוט אני מפחדת לדבר לעם ישראל בתקופה כזו, מי אני בכלל?", נכנסתי לאיזה אמוק משונה של לשכנע את המשוכנע. הוא צחק. “מרסל!", הגביר את קולו, “הכל בסדר, על מה תרצי לדבר עם המאזינים?". “שיספרו לי סיפורים, די, אני סיפרתי להם מספיק, שיהיה שוויון". יניב הסכים איתי. בתוך דקות מסיום השיחה הפיק פרומו, ובו בישר על חזרת התוכנית שלי לרדיו וביקש מהמאזינים לשלוח אליי למייל סיפורים שקרו להם בחיים, סיפורי אהבה, גבורה, בדידות, הצלחה וכו'.

בתוך שעות קיבלתי עשרות סיפורים למייל. היו שם באמת כמה סיפורי אהבה נפלאים, כמו למשל סיפור של מישהי שעברה התעללות קשה על ידי הפרוד שלה ופתאום פגשה את אהוב נעוריה - שבמקרה היה עורך דין לענייני משפחה, והסוף לדמיונכם. היה שם סיפור על גבר שהתעורר בוקר אחד והחליט שהוא שם קץ לחייו, כי הרגיש שהכל הבל ואין ממש בכלום.

אבל באותו הבוקר בדיוק סיפרה לו אמו שהיא עושה סדר בחפצים שלה לקראת המעבר לבית האבות, ומצאה תמונות שלו שבהן הוא נראה קטן ושובב בבריכה בקיבוץ. באותו הבוקר הוא נסע אליה, הם הסתכלו באלבומים הישנים, נזכרו, אכלו, התחבקו, והוא עבר לגור לידה, היא לא בבית אבות והוא לא בבית עלמין. אבל רוב הסיפורים היו על ה-7 באוקטובר ובעיקר ממשפחות שכולות שביקשו להנציח, לפאר, לדבר בשבחם של אלו שהלכו והותירו חלל.

הנחתי לשאר הסיפורים, והחלטתי שאין לי עדיין הפריבילגיה להתמקד בסיפורי אהבה. בחרתי שניים מה־7 באוקטובר (והנה הפעם הרביעית). הראשונה הייתה נועה חוברה, אלמנתו של רס"ן (במיל') עדו חוברה, שעליה כתבתי לכם טור בעבר. היא עברה לרמת גן עם שלושת ילדיה, יש אופר שגרה אצלה, היא מנסה להיות קרייריסטית, אמא, אישה, ולהתגבר על אובדן אהבת חייה, שנהרג בקרב מול מחבלי הנוח'בה בזמן שהגן על קיבוץ סופה.

המאזין השני היה איתמר ויזל, אחיו התאום של רס"ר (במיל') הרב אלקנה ויזל ז"ל. לא דיברנו יותר מדי, פתחנו את השיחה במכתב שהשאיר אלקנה כמה ימים לפני שנכנס לעזה, ונפל באסון קריסת המבנים במרכז הרצועה. ואלו הם דבריו: “אם אתם קוראים את המילים האלה, כנראה שקרה לי משהו. קודם כל, במקרה שנחטפתי לשבי, אני דורש שלא תיעשה שום עסקה לשחרור של אף מחבל כדי לשחרר אותי. הניצחון המוחץ שלנו יותר חשוב מהכל, אז אנא, פשוט תמשיכו לפעול בכל הכוח כדי שניצחוננו יהיה כמה שיותר מוחץ".

"אולי נפלתי בקרב. כשחייל נופל בקרב זה עצוב. אבל אני מבקש מכם שתהיו שמחים. אל תהיו עצובים כשאתם נפרדים ממני. תשירו הרבה, תיטעו בלבבות, תחזיקו האחד לשני את הידיים ותחזקו זה את זה. יש לנו כל כך הרבה על מה להתגאות ולשמוח, אנחנו דור של גאולה! אנחנו כותבים את הרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו ושל העולם כולו. אז בבקשה מכם תהיו אופטימיים. תמשיכו לבחור בחיים כל הזמן. חיים של אהבה, תקווה, טוהר ואופטימיות".

"תסתכלו לאנשים היקרים שלכם בלבן של העיניים, ותזכירו להם שכל מה שעובר עליהם בחיים האלה שווה את זה. ושיש להם הרבה בשביל מה לחיות. תחיו! אל תפסיקו לרגע את העוצמות של החיים! בצוק איתן כבר נפצעתי. הייתה לי את הבחירה להישאר מאחור, אבל אני לרגע לא מתחרט על כך שחזרתי להיות לוחם. להפך, זאת ההחלטה הכי טובה שהחלטתי אי־פעם".

כשהוא סיים להקריא, שתקתי. המפיק בכה, הטכנאי בכה, האחראי על האינטרנט בכה, אני בכיתי. “כשבישרו לי על זה", אמר איתמר, “הייתי בנהיגה. והרגשתי, מרסל, הוא אח תאום שלי, הרגשתי מהבוקר וחיפשתי נחמה". “איפה מוצאים נחמה?", שאלתי. ולמעשה, אני עדיין שואלת.

בעוד כמה ימים נשב כולנו אל שולחן הסדר, ונקרא על היציאה מעבדות לחירות ועל קבלת התורה. הפעם לא אתפלפל ואשאל אתכם מה תורתכם ומה שמחתכם, כי כל השטויות שאמרתי בשידור ההוא ב־4 באוקטובר נמחקו ואינן עוד. מוטב השנה שנדבר בשבחם של אלו שנפלו על אדמת המולדת, על עצם היותם ישראלים, יהודים או פשוט אנשים שביקשו לרקוד ולשמוח.

נסו למצוא מכתב כזה כמו מכתבו של אלקנה, או סיפור גבורה כמו הסיפור של עדו, שלקח נשק ואמר לאשתו וילדיו “אני שומר עליכם". או כמו הסיפור של אריק פרץ, שלקח את בתו רות בת ה־17, שסבלה משיתוק מוחין, למסיבות הטבע שאהבה כל כך ושניהם מצאו יחד את מותם. ספרו סיפורו של חטוף אחד, הזכירו את שמו ואת חייו. ספרו על לבם הרחב של הישראלים, על המחויבות לחיילי צה"ל, על הקרע שצריך להתאחות. ספרו בליל הסדר הזה איך נצא שוב אל חירותנו השלמה חבולים, כאובים וחסרים - אבל הלוואי שמאוחדים פי כמה. אולי באחדותנו נמצא נחמה.