הרבה מילים נשפכו בתקשורת הישראלית והעולמית מאז המתקפה האיראנית על ישראל במוצאי השבת האחרונה (או בשמה השני "התגובה האיראנית") - מה לא נאמר על זהות "השחקן המנצח", על העליונות הטכנולוגית הישראלית בהגנה שהתגלתה כ- game changer משמעותי עם השלכות עולמיות חזקות החורגות את גבולות המזרח התיכון, על המדינות שסייעו לישראל, על המשך המלחמה בעזה ומה לא.
ארה"ב ובריטניה הכריזו: אלו הסנקציות החדשות נגד איראן
אולם, אם נזקק את כל האמירות הללו לתובנה אסטרטגית אחת פשוטה, אנו יכולים לומר כי (ובאופן פרדוקסלי דווקא במהלך מערכה בזירה הפלסטינית) כולנו היינו אורחים לרגע בנשף שבו קרעו איראן ומדינות ערב את המסכות שעטו עד כה על פניהן ולראשונה ניתן לזהות שינוי גיאופוליטי אסטרטגי משמעותי במזה"ת.
עד לליל מוצאי שבת פעלה איראן לפי רעיון אסטרטגי מוגדר - היא מצויה במערכה מול ישראל, אולם זו מתנהלת כ"מלחמה עקיפה" באמצעות שליחים (PROXY) שפועלים כסוג של טבעת אש מסביב לגבולותיה של ישראל, וללא תקיפה איראנית ישירה ומשטחה נגד ישראל. האסטרטגיה הזו אפשרה לאיראן לנהל מערכת התשה והחלשה מול ישראל, תוך הימנעות מתשלום המחירים הכרוכים במערכה ישירה / מלחמה פתוחה.
בעקבות תקיפת בכיריה במתחם שגרירות איראן בדמשק, המיוחסת לישראל, החליטה איראן על שינוי הרעיון האסטרטגי, ועל הסרת המסכה - בין אם כיוונה ישראל לשנות את המאזן האזורי ולגרור את איראן למערכה ישירה ובין אם לאו, פעילות התקפית ישירה משטחה שנשמעה כתרחישים מודיעיניים בחדרי חדרים לעימות הגדול הממשמש ובא בין המדינות, יצאה אל הפועל והמחישה לעולם באופן מובהק ובפעילות התקפית חריגה שאינה זכורה בין מדינות מאז מלחמת העולם השנייה, מהו הסיכון הטמון באיראן לאזור ולישראל.
חיזבאללה מצידו, לא ממש נרתם לעמוד במנדט המקורי לשמו הוא קיים - לסייע בגזרה שלו למתקפה איראנית על ישראל, והסתפק ברצף תקיפות מצומצם שהריח שעלה ממנו הוא של לצאת ידי חובה, כאשר ברקע נשמעת על הארגון ביקורת פנים לבנונית לא פשוטה עליו, הקוראת תיגר על התואר שלקח לעצמו כ"מגן לבנון".
במקביל אליה, מדינות ערב הסוניות, שלא חדלו מלבקר את ישראל על יחסה לפלסטינים (לאורך השנים וביתר שאת במהלך המערכה בעזה), מצאו עצמן נאלצות אף הן לוותר ללילה אחד על המסכה הפלסטינית שאומצה בחדרי הדיפלומטיה, ועל אף המערכה בעזה להצטרף באופן אקטיבי למאמץ הצבאי מול איראן (מודיעיני כמו גם הגנתי) וליירט חלק מכלי הטיס הבלתי מאוישים כמו גם טילים איראניים בעודם בדרכם לישראל.
בכך, סיפק לנו ליל הטילים האיראני הצצה חד פעמית לאינטרסים האמיתיים של כלל השחקנים באזור ומהו הסדר האזורי "ביום שאחרי" (אליו שואפת ארה"ב). ההבנה כי כולם יודעים היטב לשלם את מס השפתיים בסוגיה הפלסטינית, אך בהינתן אויב משותף, שאינו נשאר בתחום הכוונות בלבד, ברגע האמת, ברי כי הן תפעלנה בשיתוף פעולה עם ישראל מולו (הדוגמה הכי מוחשית לעניין זה היא ירדן).
נשף הסרת המסכות הזה, משקף שינוי גיאופוליטי עמוק ופוטנציאל הזדמנויות חדש ומרוענן למדינת ישראל ברמה האסטרטגית האזורית הן מול איראן והן ברצועת עזה - בסופו של דבר, אלו המדינות שנכון יהיה לשלבן כחלק מהמנגנון הבינ"ל-אזורי שייקח אחריות אזרחית על רצועת עזה ביום שאחרי.
בוודאי תשאלו את עצמכם, איך על ישראל לפעול מכאן ואילך לאור הניתוח הזה. ובכן, התשובה היא עם איזמל מנתחים. מהרבה שיקולים ישראל חייבת להגיב למתקפה האיראנית הברוטאלית. בהקשר האזורי אומר כי, בדיוק אותן מדינות שהסירו לרגע אחד את מסיכותיהן, הן הצופות כרגע במאבק האיתנים, ומצפות לראות את ישראל, שבה להרתיע ומבהירה לאיראן כי שינוי הרעיון האסטרטגי האיראני למלחמה ישירה ופתוחה עם ישראל או עם כל אחת ממדינות ערב הסוניות, אינו רעיון טוב בלשון המעטה (בסוג התגובה ומאפייניה אעסוק בהרחבה בטור נפרד).
על התגובה הישראלית נכון יהיה לשוחח בדיעבד (לאחר שתבוצע) באופן ישיר ובילטראלי עם כל אחת ממדינות ערב הסוניות, ולתת להן תחושה של שותפות. יתירה מכך, בעוד איראן עוברת ממילים למעשים, היא נחשפה, כמעט מבלי משים, במערומיה - הארסנל העיקרי של היכולות האיראניות מול ישראל לא הצליח לפרוץ את חגורות ההגנה הישראליות, וחלקו, כך התברר, סובל מאיכות ירודה מאוד.
חלק משיניו של הנמר האיראני התגלו כקהות, ולזכותו עומדת כמעט לבדה העובדה שכמות השיניים שבפיו היא גדולה. על ישראל לפתוח מיידית במערכה דיפלומטית חובקת עולם, בסיוע מדינות ערב הסוניות, נגד יכולת הטילאות הקונבנציונאלית האיראנית שכמעט דרדרה את העולם למלחמה אזורית.
כעת, יותר מבעבר תוך הבנה ברורה כי הטילים האיראניים מאיימים גם על מדינות אירופה, ניכר קשב בינ"ל לעניין ופוטנציאל ההצלחה הוא גדול מבעבר. ברור גם כי טילאות זו היא שאמורה לשאת את ראשי הנפץ הגרעיניים האיראניים (אם וכאשר יהיו) אל יעדם, ובכך אולי, תושגנה שתי ציפורים במכה אחת.
נכון יהיה לחדש מיידית (דווקא עתה) את השיח בסוגיית נירמול היחסים בין ישראל לערב הסעודית (שבו ניסו לחבל חמאס ואיראן),תוך תשלום מס שפתיים בסוגיה הפלסטינית אם יידרש כזה. זה המשחק ולעיתים ברומא עלינו לנהוג כרומאים. נירמול היחסים עם ערב הסעודית יבסס חגורה אזרחית סונית לצד ישראל, מול איראן ושלוחותיה באזור ובגיבוי הצהרתי ופיסי של ארה"ב.
נכון יהיה להתחיל שיח עם המדינות הסוניות על "היום שאחרי" ברצועת עזה, בניסיון מחודש לכונן כוח אזורי שייקח אחריות אזרחית על הרצועה. כל עוד מדובר במחיקתו של אחד מהשליחים האיראניים (חמאס), יש למהלך הזה פוטנציאל הצלחה. שיח כזה עשוי להעניק לגיטימציה לישראל להשלים את המלאכה ברפיח (תוך מזעור ההתנגדות המצרית), שכן כל כוח אזורי שיוצב ברצועה לא ירצה להתעמת עם חמאס בשטח.
סוג התגובה הישראלית, במידה שיינתן באיזמל מנתחים גם אם יהיה אגרסיבי, הוא שיכריע במידה רבה האם הסדר הגיאופוליטי הישן במזה"ת יחזור, או שמא תוכל ישראל לאמץ את השינוי הגיאופוליטי העמוק לכיוון של מערכה גלויה נגד איראן המתבססת הפעם על שלוש רגליים תומכות – ישראלית עצמאית, אזורית סונית ובינ"ל אמריקנית-אירופאית.
בפרק הבא אעסוק במשמעויות ליל הטילים האיראני לתפיסת ההרתעה.
הכותב הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר במודיעין זרוע הים.