בקנה מידה היסטורי, הדמוקרטיה המערבית היא קצרת ימים. במשך מרבית ההיסטוריה חיו בני האדם תחת משטרים לא דמוקרטיים, וגם כיום שוררת הדמוקרטיה רק בחלק מהעולם. שורשיה של הדמוקרטיה המודרנית ברעיונות שפותחו באירופה בתקופת הנאורוּת. מימושם היה במלחמת השחרור של ארה"ב, שהכריזה ב־1776 על עצמאותה, ובמהפכה הצרפתית שפרצה ב־1789. הדמוקרטיות שנולדו היו רחוקות מהאידאלים של היום. במדינות אלה נהגה באותם ימים עבדות (צרפת ביטלה את העבדות בתחומה, אך היא נותרה במושבותיה), ולנשים לא הייתה זכות הצבעה.
המתקפה האיראנית חשפה: חייבים לנרמל את היחסים עם סעודיה עכשיו
בין לחץ אוונגליסטי לאיומים של הדחה: גורלו של יו"ר בית הנבחרים בסכנה
הדמוקרטיה המודרנית היא אפוא בת קצת למעלה מ־200 שנה. היא הגיעה לשיאה במאה הקודמת, לאחר שניצלה מסכנת הכחדה שאיימה עליה במלחמת העולם השנייה. מלחמה זו פרצה לאחר שגרמניה הנאצית פלשה לפולין, מהלך שנעשה בתיאום עם הדיקטטורה הסובייטית של סטלין, שהייתה אז בת בריתם של הנאצים.
עוד קודם לכן השתלטה האימפריה היפנית על קוריאה והתפשטה לתחומיה של סין. ספק רב אם העולם החופשי־דמוקרטי, בהנהגת ארה"ב ובריטניה, היה מחזיק מעמד כנגד שלוש הדיקטטורות (גרמניה הנאצית, ברית המועצות ויפן) שחלמו לחלק ביניהן את העולם.
אולם היטלר ביצע את שגיאת חייו, פלש לברית המועצות וגרם לכך שהדיקטטורה הסובייטית עברה לצדן של המעצמות הדמוקרטיות. ועדיין נדרש מאבק קשה וממושך עד להכרעה במלחמה זו. היה זה ניצחון הדמוקרטיות על הדיקטטורות הנאצית והיפנית, אך לניצחון זה הייתה שותפה – הדיקטטורה של סטלין, שזכתה בנתח נכבד בשלל. התוצאה הייתה מתיחת גבולות חדשים בין הדמוקרטיות המנצחות, לאזורים בשליטת הדיקטטורה הסטליניסטית. יפן המובסת הצטרפה לדמוקרטיות. גרמניה חולקה. חציה המערבי עבר לדמוקרטיות. אבל הדיקטטורה הסובייטית השתלטה על גרמניה המזרחית, על פולין, צ'כוסלובקיה, הונגריה ורומניה.
דרמה נוספת התרחשה בסין, שבה התנהלה במשך שנים מלחמת אזרחים בין המפלגה הקומוניסטית לבין ממשלתו של צ'יאנג קאי שק, שנתמך על ידי מדינות המערב. מלחמה זו הועמדה בצל בעקבות פלישתה של יפן לסין. אולם בתום מלחמת העולם התחדש בסין המאבק הפנימי, שבו גברו הקומוניסטים בהנהגת מאו דזה־דונג. צ'יאנג קאי שק וכוחותיו עברו לטאיוואן, שהפכה כעבור זמן מה לישות דמוקרטית.
במשך שנים דחקו האמריקאים את המעצמה הסינית לשוליים, וסין, אחת מחמש המעצמות הגדולות, יוצגה באו"ם על ידי הממשל בטאיוואן. המהפך התרחש בשנות ה־70 של המאה הקודמת, כאשר הנשיא האמריקאי ריצ'רד ניקסון ושר החוץ הנרי קיסינג'ר החליטו לחדש את הקשרים עם סין הקומוניסטית ולהעניק לה את המושב באו"ם המיועד למעצמה זו. אפשר שמטרת המהלך הייתה להקל את סיום מלחמת וייטנאם ואולי לסייע ב"מלחמה הקרה", שבין המערב הדמוקרטי לבין ברית המועצות, שפרצה לאחר מלחמת העולם השנייה. מאז התחזקה סין פלאים בעזרת הגלובליזציה ופתיחות המערב. עברו שנים לא מעטות עד שהבינו בארה"ב את משמעות התופעה והאיום שבה.
כיבוש אסלאמי
בתחילת שנות ה־90 של המאה הקודמת, לאחר שברית המועצות נקלעה למשבר כלכלי, קרס הגוש הקומוניסטי. שורה של מדינות שהיו בשליטתו זכו בעצמאות. רבות מהן הצטרפו לעולם הדמוקרטי. בשלב זה הגיעה הדמוקרטיה המערבית לשיא פריחתה. פרופ' פרנסיס פוקויאמה פרסם את ספרו על אודות קץ ההיסטוריה, שבו הגיע למסקנה שהדמוקרטיה הליברלית ניצחה והיא הולכת ומתפשטת בעולם. ההיסטוריון יובל נח הררי קבע ש"אחת התופעות המשמחות ביותר בהיסטוריה של דורנו הנה היעלמות המלחמות מהעולם. אנו חיים בעידן השלו ביותר בהיסטוריה". מנגד הצביע שלמה בן־עמי, ובצדק, על כך שאנחנו רחוקים מ"השלום החדש", גם אם המלחמות בימינו אינן מתנהלות בסגנון המלחמות הקלאסיות של ימים עברו.
למרבה הצער, מאז הימים הקצרים שבהם נמצאה הדמוקרטיה הליברלית בפסגה, אנו עדים להיחלשותה כלפי פנים ולהתחזקותן של הדיקטטורות המאיימות עליה מבחוץ. ההיחלשות הפנימית נעוצה במספר גורמים. אחד המרכזיים הוא גל ההגירה האסלאמי המתרחש, שעה שהליברליזם המערבי לא השכיל לאזן בין ערכיו לבין האינטרס בשימור תרבותו ובשימור הליברליזם עצמו.
המזרחן הנודע ברנרד לואיס נהג לומר שהאסלאם ניסה פעמיים לכבוש את אירופה בכוח ונכשל. בפעם הראשונה היה זה במאה השמינית לספירה, כאשר לאחר הכיבוש המוסלמי של ספרד, ביקש צבא מוסלמי לפלוש לצרפת - אך הוכה ונבלם בידי המנהיג הפרנקי קרל מרטל. בפעם השנייה ניסתה האימפריה העות'מאנית בשנת 1683 לכבוש את וינה (היה זה ניסיונה השני לעשות זאת). המצור על וינה נכשל בזכות מלך פולין יאן סובייסקי, שצבאו הכריע את הכף. הצבא העות'מאני הוכה ונסוג. בפעם השלישית, לדברי ברנרד לואיס, הדבר נעשה בדרכי שלום וביתר הצלחה, פשוט על ידי הגירה.
הציבור האסלאמי הגדל והולך במדינות מרכזיות באירופה, ובהן צרפת ובריטניה, יודע לנצל את ההשקפות הליברליות בדבר "ריבוי תרבויות", והוא מבקש לא רק לשמור על תרבותו - אלא גם לדחוק את התרבות הליברלית במדינות אלה ולתפוס את מקומה. הוא מהווה כוח לא מבוטל בבחירות, עניין המורגש כיום אפילו בארה"ב.
הליברליזם החדש במערב, המשמש בידי האסלאם כדי לערערו, גלש בינתיים למה שמכונה "ליברליזם פרוגרסיבי", שהוא הכל פרט לליברליזם אמיתי. במסגרת זו אנו מוצאים תמיכה ניכרת בארגון הטרור חמאס ו"הבנה" לפשעיו, תופעה המזכירה את התמיכה האבסורדית שהעניקו אינטלקטואלים במערב (וגם בישראל), ובהם הפילוסוף הנודע ז'אן־פול סארטר, למשטרו הרצחני של סטלין, "שמש העמים". התמיכה שחמאס זוכה לה בהרווארד, ייל, ברקלי ובשאר מוסדות העילית בארה"ב אינה שונה במהותה מהתמיכה שזכה לה סטלין בשעתו - רק שהפעם נלווה לכך נופך אנטישמי.
במקביל ניצבות הדמוקרטיות, המעורערות מבפנים, בפני לחץ חיצוני הולך וגובר. ארה"ב הייתה הכוח שדחף להקמת האו"ם ולחיזוק המשפט הבינלאומי. ארגון האומות המאוחדות, שהוקם לאחר מלחמת העולם השנייה, הקנה משקל שווה למדינות הדמוקרטיות והלא דמוקרטיות, אולם כוחן של האחרונות במוסדות הבינלאומיים גובר והולך. חוסר האיזון מתחזק עקב כך שהמערב רואה עצמו ובעיקר את בני בריתו, ובהם ישראל, כפופים למשפט בינלאומי שזוכה לפרשנות המגבילה בחריפות את השימוש בכוח, בעוד הכוחות האנטי־דמוקרטיים רואים עצמם פטורים ממגבלות משפטיות כלשהן.
המערב מוכרח להתעשת
למאבקים אלה מצטרף שימוש מלחמתי בכוח או פוטנציאל לשימוש כזה, המתמקד כיום בשלוש זירות מרכזיות. זירה אחת היא אוקראינה. רוסיה פלשה אליה ב־2014 וסיפחה את חצי האי קרים. היא פלשה לאוקראינה פעם שנייה בשנת 2022 (בעניין זה טוענת רוסיה שהמערב מפר את ההבנות שהיו לאחר קריסת ברית המועצות, ונאט"ו גולשת לתחומה). מלחמה זאת נמצאת עדיין בעיצומה. בשלבים הראשונים נחלו הרוסים מפלות, אולם מאז התאוששו ומצבה של אוקראינה, הנתמכת בידי הדמוקרטיות המערביות, רחוק מלהיות מזהיר.
הזירה השנייה היא כאן, בארצנו. הכוחות הטרוריסטיים, האנטי־דמוקרטיים והאנטי־ליברליים, המונהגים בידי איראן, מבקשים לסלק את ישראל מהעולם ולהשתלט תחילה על המזרח התיכון ובהמשך על אזורים נוספים. ישראל היא דמוקרטיה, מעורערת אומנם, אך עדיין דמוקרטיה. ישראל מונהגת כיום על ידי ראש הממשלה הכושל בתולדותיה, שעיקר כישרונו הוא בהישרדותו. המלחמה מתנהלת רע, והתוצאה בשלב זה בעייתית. רבים מהמנהיגים במדינות המערב מבינים את הסכנה למערב כולו, אבל בציבור המערבי האנטישמיות גוברת ועמה התמיכה בחמאס.
הזירה השלישית היא במזרח הרחוק. בזירה זו האלימות מוגבלת עדיין לתחום החיכוך, אבל קיימת סכנה למלחמה של ממש. סין, שמאז ביקורו של ניקסון התחזקה עד מאוד, השתלטה כמעט לחלוטין על ים סין הדרומי. היא רואה בטאיוואן הדמוקרטית חלק מאדמתה ומאיימת לבולעה. סין גם מאיימת על הפיליפינים ומנסה להגביל את פעולתה של מדינה זו, הנתמכת בידי ארה"ב.
הדמוקרטיות המערביות, המאוימות מבפנים, ניצבות כיום בפני שלוש הדיקטטורות הגדולות, רוסיה, סין ואיראן. דיקטטורות אלה, שכל אחת מהן סובלת מתחושת קיפוח בעבר ומזיכרונות אימפריאליים על אודות גדולה בימים עברו, חותרות להרחבת תחומי שליטתן. הן פועלות תוך שיתוף פעולה, לפחות זמני, ביניהן. כדי לזכות במאבק או לפחות לשמור על הקיים יהא על המערב הדמוקרטי להכיר בסכנה, להתעשת ולבחון את השינויים הדרושים כדי להתמודד עם האתגר.