העובדות ידועות. צה"ל סיים את הלחימה העצימה בעזה לפני יותר מחודשיים. בשיא התמרון הקרקעי שהו ברצועה כ-20 חטיבות. בתחילת אפריל יצאה מהרצועה אוגדה 98, הכוח המתמרן האחרון ובכך השלימה ישראל פינוי של כ 95% מהכוח ששהה ברצועה בשיא המתקפה. מאחור נותרו החטופים ורפיח, קו החיים והאספקה של החמאס.
37 מיליון טונות של פצצות שלא התפוצצו: היקף הנזק העצום ברצועת עזה נחשף
לא צריך להיות בוגר ווסט פוינט בכדי לדעת שאיגוף האויב, כיתורו וניתוקו מעורף ההספקה שלו היא האלף בית של האיסטרטגיה הצבאית. במלחמת השחרור הכריע ישראל את המערכה בנגב באמצעות כיתור הצבא המצרי בכיס פלוג'ה, במלחמת סיני הוצנחו הצנחנים בפיקוד שרון בכדי לחסום את מעבר המיתלה, ומלחמת יום כיפור הגיעה לסיומה בעקבות כיתור הארמיה השלישית.
מיד לאחר 7 באוקטובר נהנתה ישראל מתמיכה עצומה ורוח גבית מושלמת של הממשל בארה"ב ושל רוב ממשלות המערב. השאלה המתבקשת הינה איפוא, מדוע לא נוצלה אווירה זו בחודשים הראשונים של המערכה, לכיבוש רפיח וכיתורו המוחלט של החמאס גם מדרום?
נתניהו הוא הרבה דברים רעים והוא גם בעל אוסף תכונות אישיות מגונות. אך טיפשות אינה אחת מהן. הוא גם מנוסה מאד בניהול והינדוס אנשים. ולכן העובדה שישראל סיימה את התמרון הקרקעי בעזה, ושמטה מידיה מרצון את כל מנופי הלחץ של אוקטובר-דצמבר 2023, זאת בשעה שהחמאס רחוק מחיסול, והחטופים עדיין במנהרות, אומרת דרשני.
רבים מנסים לפרשן ולהסביר. אחרים חולמים כי בעצם הסיפור עוד לא נגמר. אלו גם אלו מפספסים לעניות דעתי את ההסבר הפשוט אך הכואב הבא. המלחמה בעזה הסתיימה בקול ענות חלושה פשוט משום שנתניהו מעדיף חמאס מוחלש שעדיין שולט בעזה, על פני כל גוף אחר הזוכה להכרה ושיתוף פעולה בינלאומיים. וזאת מסיבות אישיות ופוליטיות שלא קשה לדמיינם.
ערוץ 12 פרסם בשבוע שעבר כי נבחנת אפשרות בינ"ל לפתרון, על פיו "מועצת הביטחון של האו"ם עשויה למנות רשות מעבר בין-לאומית, למעשה כוח משימה שנשען על נאט"ו, שייכנס לרצועת עזה לפרק זמן מוגבל של 5 שנים. שבמהלכן ייבנה המסד האמיתי למדינה הפלסטינית. עוד יהיה אחראי הגוף לשיקום של עזה, בניית מוסדות המדינה ברצועה - וההכנה לבחירות אחרי 5 שנים. אם המודל הזה יצליח, הוא יעבור גם ליהודה ושומרון."
במילים אחרות גם הפתרון הרך ביותר ליום שאחרי, הצבת חיילי נאטו ברצועה, מביא אל קידמת הבמה את הפיל שבחדר, זה נתניהו כה עמל על הסתרתו בכל שנות כהונתו, "העניין הפלסטיני". בכל כל דרך קדימה אל עולם שלאחר החמאס לא ניתן יהיה עוד להתחמק מהעניין הפלסטיני, ודרישות ארה"ב והעולם בנדון. מה שיוביל ישירות לפירוק ממשלת בן גביר-סמוטריץ'-נתניהו. עיננו הרואות איפוא, הרציונל שהביא את סמוטריץ' להכריז ב 2015 כי "החמאס הוא נכס" ואת נתניהו לאמר בישיבת סיעת הליכוד ב 2019 כי צריך לתמוך בחיזוק החמאס, לא השתנה כלל מאז אוקטובר. להיפך, הוא רק התחזק. מהעובדה כי כל חלופה לחמאס פירושה דיון אמיתי בעתיד השטחים נגזרה מטרת המלחמה האמיתית של נתניהו, החלשת החמאס אך לא חיסולו.
חמאס מוחלש אך חי ושולט בעזה, הוא המפתח לסיכוייו של נתניהו להותרת הסטטוס קוו על כנו לרבות הישארותו בשלטון. עתה עליו רק למצוא את הדרך להאשים אחרים, באמצעות שליחיו, בהשגת מטרתו זו שלו. בעניין זה מומלצים הציוצים האחרונים של חה"כ גוטליב. זו מבהירה באופן ישיר מי אשם באי חיסול החמאס: "ארה״ב סירסה את מנופי הלחץ של ישראל על חמאס. מנעה תקיפה ברפיח כבר 3 חודשים! לחצה להרחבה אדירה של כמות משאיות סיוע לעזה. למעשה ציפתה מישראל לבלום לחימה בעזה." הסברים מעין אלו יש לצפות, ילכו ויגברו עם הזמן מפי שופרות נוספים. האתגר השני יהיה לייצר מספיק תשומת לב בגזרות אחרות, עד כי הציבור יכשל מלהבין מדוע לא חוסל החמאס. בעניין זה יש לצפות בין השאר להתחממות גדלה והולכת לפחות מילולית, בחזיתות שבצפון ובמזרח.
החמאס ישאר שליט בעזה. שותפות האינטרסים בין סינוואר ונתניהו פשוט גדולה מדי בכדי לתת לצה"ל באמת לנצח. נשמע בלתי יאמן? הבה ניתן לעובדות, לא לשופרות, לדבר.