הזמן שעבר מאז ההתקפה האיראנית המסיבית על ישראל - והתקפת הנגד שיוחסה לישראל - נתן לנו ולעולם שהות לבחון את שתיהן. מי שטוען שמגננה איננה יכולה להיחשב לניצחון שכח את נאום הניצחון של ווינסטון צ'רצ'יל ב"קרב על בריטניה". עצם כישלונה של איראן להשיג אפילו חלק מזערי ממטרותיה הוא ניצחון והפעולה באזור איספהן, כולל הנזק שנגרם לסוללות ה־600־S שרוסיה סיפקה לה, סימנה לשלטונות בטהרן ולציבור האיראני כולו ששום מקום בארצם איננו חסין ובו בזמן פגעה ביוקרת איראן בעיני העולם הערבי אך גם בעיני בעלות בריתה רוסיה וסין. לא דרדלה אלא כדור ברזל.
ארה"ב: חמש יחידות בצה"ל אחראיות להפרות חמורות של זכויות אדם
אך זה לא סוף המערכה אלא רק תחילתה, וגם המלחמה בלבנון עוד לפנינו. ההישג הישראלי, הן הטקטי והן הטכנולוגי, נרשם היטב במוני הגייגר האסטרטגיים והמדיניים הן של ידידינו והן של אויבינו (וכן של היושבים על הגדר) וחשובה במיוחד הייתה הקמת הקואליציה דה־פקטו בראשות ארצות הברית, לצד ישראל, שכללה מדינות במערב ובמזרח התיכון, שהוכיחה פעם נוספת שבעולם האמיתי לעובדות ולאינטרסים משקל רב יותר מהתבטאויות כאלה או אחרות של פוליטיקאים או פרשנים מוטים.
המציאות המחישה שמדינות ערב הסוניות, למרות מפגני ה"דטאנט" (הרגיעה) הדיפלומטיים בינן ובין איראן, מבינות היטב שהאיום העיקרי ואולי היחיד על קיומן וביטחונן הוא ממנה, ושהן מוכנות להסיק מסקנות מעשיות מכך. ההישגים הישראליים הצבאיים והטכנולוגיים מול איראן גם העלו באופן מיידי את רף הסיכויים להפיכת הקואליציה דה־פקטו הנ"ל לקואליציה דה־יורה, ופעולה ישראלית מוצלחת ברפיח תספק את הסגרים הנוספים שהתרופפו מאוד ב־7 באוקטובר. גם לנושא הפלסטיני וסוגיות הקשורות בו יהיה משקל, אך לא מכריע, כשהיסודות שמדיניות נתניהו הניחה ב"הסכמי אברהם", יחד עם המחויבות האמריקאית המוצהרת לביטחון האזור, עשויים לצפות את פני העתיד.
יש המצטטים לעייפה את אמירתו של הגנרל קלאוזביץ כי "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". זה נכון גם להפך, כלומר שהמדיניות יכולה להיות המשך למלחמה באמצעים אחרים, אך השאלה המתבקשת היא איזו מדיניות? והמדיניות האמריקאית במזרח התיכון במרוצת השנים הייתה לעתים בלתי עקבית בלשון המעטה; הנשיא אובמה שרצה להתנתק ככל האפשר ממחויבות אמריקאית במזרח התיכון ולהעביר את הציר המדיני והאסטרטגי של ארצות הברית למזרח אסיה, תכנן הקמת אזורי השפעה מקבילים של העולם השיעי בראשות איראן (והסכם הגרעין היה חלק מזה) לעולם הסוני בהנהגת ערב הסעודית, אך התעלם מהאינטרסים של בעלות בריתה של וושינגטון באזור, ובפרט ישראל, שלא חפפו את המגמה הזאת, אך גם מהשאיפות התוקפניות של איראן להגמוניה באזור ובאסלאם. הוא גם שכח שהעולם המערבי עדיין תלוי בנפט ובמחירו, כולל בתחנות הדלק באמריקה.
תקופת טראמפ ניסתה באמצעות ביטול הסכם הגרעין וצמצום דרסטי של יכולותיה הכלכליות של איראן להביא להתמוטטותה הפנימית והחיצונית אך כישלונו בבחירות 2020 סתם על כך את הגולל וממילא סיכויי המהלך לא היו מובטחים גם מסיבות אחרות. מדיניות הנשיא ביידן היא גרסה מרוככת משהו של הקו של אובמה אך כוללת גישה פרואקטיבית יותר לגבי תפקידה של אמריקה במזרח התיכון, לרבות בסוגיה הפלסטינית שבהקשר אליה ביידן חשוף לעמדות הפרו־פלסטיניות של האגף "הפרוגרסיבי" במפלגה הדמוקרטית בקונגרס שכולל גורמים אנטי־ישראליים מובהקים ואף אנטישמיים שהשפעתם עלולה לפגוע, לדעת יועציו, בסיכוייו בבחירות.
גם דגש היתר של הממשל על הסיוע ההומניטרי לרצועה ואי־התנייתו בשחרור החטופים והעיכובים שהושמו בפני התמרון המתוכנן ברפיח הם חלק מכך — אף שממול עומד הסיוע הביטחוני הנוסף לישראל שחשיבותו לא רק כלכלית וצבאית, אלא בהבעת תמיכה מדינית מתמשכת בברית האסטרטגית עם ישראל.
עם זאת, בנושא איראן, שמבחינת מדינת ישראל חומרתו עולה על כל עניין אחר, קיימים בבירור הבדלי גישה יסודיים בין וושינגטון לירושלים, כשממשל ביידן פועל בכל מאודו למנוע סכסוך אזורי ומבחינת ישראל, שנאבקת הן באיראן עצמה והן בשלוחיה האזוריים, הסכסוך האזורי כבר קיים מזמן. בישראל גם חוששים שהתחייבותו של ביידן ש"לאיראן לא תהיה פצצה" תתפרש בפועל רק כדחיית האפשרות הזאת למועד שלאחר כהונתו כנשיא ולא כחסימה מוחלטת של דרכה של טהרן לפצצה. התסריט הזה הוא שיכתיב את מהלכיה הביטחוניים והדיפלומטיים העיקריים של ישראל בשנים הבאות.