השבוע אישרה ארה"ב חבילת סיוע בהיקף חריג לישראל. מדובר בסיוע שלא יסולא בפז מבחינתה של ישראל ועל כך הכרת תודה עמוקה, אולם כפי שניתן לראות, לצד ישראל הוענק סיוע גדול גם לכל אחד מהמרחבים הגיאוגרפיים המצויים באינטרסי הממשל בארה"ב (אוקראינה, טייוואן). זו בבואה מייצגת, הבאה ללמדנו כי ארה"ב פועלת בראש ובראשונה על סמך אינטרסיה הגלובאליים, ורק לאחר מכן נוסף מימד הערכים המשותפים והמימד הרגשי.
לא רק בארה"ב: ההפגנות הפרו-פלסטיניות מתרחבות גם באירופה ובמזרח התיכון
תקרית בינלאומית: פלסטינים ניסו לבצע לינץ' בשגריר גרמניה | צפו
לעיתים קורה שפעילותה של ישראל עלולה לסכן, בראיה האמריקנית, את האינטרסים הללו, ואז נוצר הצורך בשיח מגשר. רבות דובר במלחמה הזו בארה"ב ובתפקידה הקריטי בעיצוב המערכה, אולם דומה שאין חולק על כך שלעיתים קרובות במלחמה הזו, השיח הישראלי עימה לוקה בחסר (בלשון המעטה).
אין כוונתי להגעה להסכמות בין הצדדים, שם כולנו יוצאים מנקודת הנחה שלכל אחת מהמדינות יש את האינטרסים המוליכים אותה ותיתכנה אי הסכמות (חלקן משמעותיות) במעלה הדרך. כוונתי למהות השיח - ליכולת הישראלית שלא לפעול מול ארה"ב בכל פעם בהקשר לסוגיה התורנית שעל הפרק, אלא לקשור בין זירות ונושאים ולדעת לשוחח עם הממשל גם בערוצי דרגי עבודה אזרחיים בכירים ובינוניים ולא רק מול הנשיא וצוותו ומול גורמי הצבא של פיקוד המרכז האמריקני.
עיקרון היסוד ברור לכולם - ארה"ב מסייעת לישראל באמצעי לחימה ובתחמושת ובתמורה ישראל משלבת אותה בשלבי המלחמה ובקבלת ההחלטות המהותיות, ושוקלת גם את שיקוליה של ארה"ב במארג השיקולים על המשך המלחמה. אז בואו נבחן את השתלשלות אבני הדרך העיקריות ביחסי ישראל - ארה"ב החל מה-7 באוקטובר.
1. ישראל הותקפה - ארה"ב עמדה לצידה במילים ובמעשים:
א. הרתעת חיזבאללה ואיראן מלפתוח זירת מלחמה צפונית בתחילת המלחמה (DON'T)
ב. ביקור הנשיא ביידן בישראל
ג. שליחת נושאות מטוסים לאזור
2. הגנה על זכותה של ישראל להגן על עצמה, באמצעות מהלך בעזה ופעולה ממשלית, בתחילת הדרך, מול אוניברסיטאות העלית כדי לעצור את הדה לגיטימציה הסטודנטיאלית שם
3. אזהרת בכירים אמריקאים מפני תוצאות כניסה קרקעית לעזה
4. הגנה על ישראל בזירה הדיפלומטית והטלת ווטו באו"ם מפעם לפעם
5. הפעלת רכבת אווירית רצופה של ציוד ותחמושת
6. סיוע משמעותי בהגנה מול מתקפת הטילים והכטב"מים מאיראן
7. אישור קונגרסיאלי ונשיאותי של חבילת סיוע לישראל בשווי של כ-14 מיליארד דולר
במקביל, אבני דרך מרכזיות:
1. מנעה מתקפה ישראלית בזירה הצפונית בתחילת המלחמה
2. השפיעה על היקפי המהלכים הישראלים בשטח בעזה
3. הדהדה והעניקה בכך, מבלי משים, לגיטימציה לטענות השקריות לפיהן יש רעב בעזה תוך שהיא נסמכת על נתוני חמאס ונתוני אונר"א
4. התנגדה (ועדיין מתנגדת) נחרצות להמשך התמרון הקרקעי ברפיח
5. לא הטילה וטו באו"ם על החלטה הקוראת לעצירת המלחמה (למרות שתמכה בהחלטה מקבילה על החזרה מיידית של החטופים- אך ללא יצירת זיקה בין ההחלטות)
6. אילצה את ישראל לוותר על מגבלות הסיוע ההומניטארי לרצועה ולמעשה פתחה את עזה לחלוטין לסיוע הומניטארי כמעט ללא מגבלה. בהקשר זה מממשת כיום פתרון ימי (מזח ימי צבאי) שיאפשר הכנסת סיוע הומניטארי בהיקפים גדולים בדרך הים
7. מנעה תגובה ישראלית אגרסיבית לתקיפה האיראנית, תוך הבטחה לסנקציות כואבות על איראן, ואולי גם הסכמה שבשתיקה עם כניסה ישראלית לרפיח
8. לא הפעילה לחץ משמעותי על קטאר (המארחת את בכירי חמאס על שטחה) ועל מצרים (שלה גבול משותף עם עזה והיא חלק אינטגרלי מכל פתרון עתידי)
אלו העיקרים וזה פחות או יותר המאזן. האמת, ניתן היה לצפות כי התגובה הישראלית הממוקדת והמרוסנת לאיראן, העולה בקנה אחד עם האינטרס האמריקני, ובכלל אירוע מג'ורי דוגמת ליל הטילים האיראני והפוטנציאל הגלום בו, יארגנו מחדש את השיח הבילטראלי בין ישראל לארה"ב. באירוע זה ניתן היה להבחין היטב באבנים הגדולות (מערכה מול הגרעין האיראני, נורמליזציה עם ערב הסעודית) והראייה המשותפת לישראל ולארה"ב בנושאים אלו, למול משקלם היחסי של חמאס ושל רצועת עזה על חוסר ההסכמות, בתוך אלו.
אולם בחלוף הזמן, מסתמן שהשיח הבילטראלי עם ארה"ב וחוסר ההסכמות לגבי המשך המערכה בעזה תופס תאוצה מחודשת, כשישראל, ללא קשר לעסקת חטופים אם תהיה כזו, אינה מצליחה להסביר את המשמעות העצומה שיש להמשך המערכה מול חמאס לחיים במדינת ישראל ולביטחונם, ונאלצת לוותר בשלל תחומים על אינטרסיה ללא יכולת להסביר (משלל סיבות, חלקן הגדול פוליטיות) מדוע האינטרס הישראלי בעזה הוא גם זה האמריקני בסופו של דבר.
יתרה מכך, ההתרשמות היא כי השיח נעשה בבדידים וביחידות נפרדות. מאמץ צבאי בפני עצמו, סיוע הומניטארי בפני עצמו, דעת קהל בינ"ל בפני עצמה, או"ם ומוסדות בינ"ל בפני עצמם ועוד. אם התיאור שגוי או לוקה בחזר אשמח לעמוד על טעותי, אולם בפועל זו תפיסת המציאות שנוצרת בציבור (היהודי כמו גם הערבי כמו גם החמאסי) ואותה יש לשנות.
היות שאנו לא מצויים רק בעולם הבעיה אלא מנסים גם להמליץ על פתרונות, אז הנה הצעה למספר עקרונות מרכזיים שצריכים לעמוד בבסיס המדיניות הישראלית מול ארה"ב - ככלל, ישראל צריכה להתחיל לתפוס את הלך הדברים מול ארה"ב בראייה מערכתית כוללת - הווה אומר - להפסיק להסתכל על כל דבר לגופו ולהתחיל לכרוך זירות ביחד ולא לתפעל כל זירה (גיאוגרפית או לפי נושא) בנפרד, כאשר יש כאן שיח תמורות, כדלקמן:
בזירה האיראנית
אם ארה"ב רוצה לקבל מישראל וויתורים ברצועת עזה, ישראל מעוניינת בעיקרון בגיבוי מלא מול איראן והפוך - אם ארה"ב מעוניינת בוויתור ישראלי באיראן, המשמעות היא וויתור אמריקני ברצועת עזה.
בזירת האו"ם ובמערכה המשפטית
היעתרות ישראלית לבקשות ארה"ב בכל הזירות, משמעותה שעל ארה"ב לדחות מהלכים אמריקניים חד צדדיים (סנקציות וכו') מול גדודי צבא ואישים ישראלים, להטיל ווטו על כל החלטות האו"ם בעניין עזה ובעיקר להתנגד בחריפות ולנסות להשפיע מאחורי הקלעים על החלטות בית הדין הבינ"ל בהאג (ICC) נגד ישראל.
בזירת התודעה
כל הגדלה של הסיוע ההומניטארי לרצועה (היקף, פתיחת מעברים נוספים, אישור להטלת סיוע מהאוויר, המזח הימי) משמעותה שעל ארה"ב לפתוח בקמפיין תודעה רחב במשותף עם ישראל שיפריך בינלאומית את הטענות על רעב בעזה, כולל אמירות מפורשות של בכירים אמריקניים.
בזירת המאמץ הצבאי בעזה
אי כניסה לרפיח תהא תמורת הפעלת לחץ אמריקני כבד על מצרים לסידור משותף של מרחב פילדלפי משני צידי הגבול במעורבות של מומחי הנדסה אמריקניים (BOOTS ON THE GROUND).
בזירה הצפונית
דחיית כל מהלך צבאי בלבנון וחוסר יכולת להחזיר תושבים לבתיהם אינו יכול להימשך עד לפרק זמן לא ידוע. כל דחייה, צריכה להעניק גיבוי אמריקני למהלכים ישראלים צבאיים הולכים ומסלימים בלבנון וכאלו שנועדו לנצל את המציאות החדשה ולהוציא את כוחות משה"מ מסוריה.
בזירת הדה לגיטימציה
תחילת פעילות המזח הימי ותחילת אספקה שוטפת מהים של ציוד ומזון לרצועה תיענה בפעילות אמריקנית תקיפה ועוקרת מן השורש את התופעות האנטישימיות המתפתחות באוניברסיטאות בארה"ב ובכלל זאת חקיקה ממשלית, פעילות מול הנהלות האקדמיות ופעילות למול ערוצי המימון של המחאות ומול פעילים בכירים בתשלום.
אלו רק דוגמאות מתוך שיח מערכתי אחוד (על כלל הסוגיות) שיש לקיים עם ארה"ב בהקדם, בעיקר לנוכח צומת הדרכים בהם נמצאת עתה המערכה בעזה. תשומת לב כי השיח הבילטראלי בין ישראל לארה"ב מתנהל כיום בעיקר בשני ערוצים מרכזיים (מול הבית הלבן ומול צבא ארה"ב בדגש לסנטקו"ם) וראוי שגם הוא יתרחב לערוצים נוספים להם השפעה על הממשל ובהם - בכירים בדרג בינוני ומעלה במחלקת המדינה (משרד החוץ האמריקני), ובכירים במשרד האוצר האמריקני ובמשרד ההגנה, שבסיועם ועם הפחתת התנגדויות העולות שם, ניתן יהיה לפתח את השיח המערכתי האחוד המומלץ.
הכותב הוא סא"ל במיל' עמית יגור, סגן ראש הזירה הפלסטינית לשעבר באגף התכנון בצה"ל ובכיר במודיעין זרוע הים