לא כולכם זוכים לקבל מתנות לפסח, ולקראת יום הזיכרון ניתוח פסיכולוגי (ופוליטי) בחינם, ועוד לחלוק אותו עם קוראי "הארץ" (19 באפריל 2024) כמו שהעניקה המשוררת שירלי אברמי לארבעה מבני משפחת נתניהו, ולחינוך בביתם "שהפך אותם לשאפתנים, למובילים, אבל לפחות את השניים החיים גם למתקרבנים ומרירים, מקופחים תמידית...".
"את מטולה לא סגרו ואת מירון כן?": הסערה בעקבות דברי גולדקנופף
בלינקן הזהיר את ישראל: "נורמליזציה עם סעודיה מחייבת הפסקת אש"
הניתוח שכותרתו "בדידותו של הנתניהו שכן חילץ חטופים" פותח בכך שבעוד יוני נתניהו נתן "לחטופים הישראלים באנטבה מענה מהיר, זריז, מתוחכם, מתוכנן לעילא ולעילא, והקריב את חייו שלו", הרי ש"אחיו הצעיר מותיר 133 חטופים ברצועת עזה כבר חצי שנה. המענה שאינו נותן הוא מסורבל, מיוזע, מזויף, כולו פוטו־אופ ואיפור מוגזם, והחיים שמוקרבים הם של אחרים".
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
עד כאן האקספוזיציה הספרותית: יוני הגיבור המושלם מול ביבי האנטי־גיבור, הרשע, הכושל, כשבפואטיקה מרומזת – מוגשת לנו גם השקפת עולמה הפוליטית של הכותבת. ולא הייתי מתעכבת עליה ועל שיטותיה המחקריות, לולא עמדה הגברת עד 2017 בראש "מרכז המחקר והמידע" של הכנסת, ובמשך תשע שנים היא והצוות שבפיקוחה סיפקו מידע לח"כים בעבודתם.
במהלך הניתוח הופך יוני מגיבור נעורים נערץ של הכותבת לאדם בודד, מדוכא ואפל, ומתעוררות במשוררת "שאלות באשר למקומו של האב המנוח בנציון נתניהו, שחי את חייו בניכור מוחלט למדינת ישראל – לא רק בחייו של בנו בנימין, בתפיסות אידיאולוגיות ובעמדות כלליות, כפי שהוא מרבה לצטטן בעצמו, אלא גם באשר לתפקידו במקומות עמוקים יותר בחייו. בקנאות, ובשנאות, שכדרכם של רגשות עזים אינן פגות לעולם, גם לא במות האב". הרגשות הללו, על פי הכותבת, נובעים בעיקר מאי־הגשמת החלום של המשפחה להתקבל לחיק האליטה הישראלית. וכי תהיה לאדם שאיפה נעלה מזו?
וכמו שהיא קובעת על שמעון פרס "שהחל לבנות את המיתוס ואת הנרטיב שיקדם בנימין נתניהו כל חייו", כך היא קובעת שהמשפחה עסוקה ב"בניית הנרטיב שלפיו האב הוא דמות היסטורית יוצאת דופן". היא מטילה ספק בכך שהמשפחה נסעה לארה"ב "בקשר לפעילות בנציון נתניהו בחקר תולדות ישראל ובעריכת האנציקלופדיה יודאיקה", בהסבירה ("לפי פרסומים שונים") כי "בנציון נתניהו עזב את ישראל בגלל אי־יכולתו להשתלב באוניברסיטה העברית ובממסד הציבורי והפוליטי, כפי שרצה". האם יכולה להיות אוניברסיטה נחשקת יותר להתקבל אליה?
בהמשך היא גם שוללת את נכונות דבריו של עדו נתניהו במאמרו ש"שיתוף הפעולה בין ז'בוטינסקי ואבא, במסגרת המשלחת הרוויזיוניסטית בארה"ב, פרי יוזמת אבי, היה תכליתי ורב ערך", וקובעת כי "הצדק עם שילון, הטוען שדרכו של נתניהו האב, ובעקבותיו בניו, הייתה מנוגדת לדרכו של ז'בוטינסקי".
ולמה? בגלל פסקה במאמר של ז'בוטינסקי מ־1938, שדנה בחשיבותו של חופש הפרט בדמוקרטיה, ושאינה קשורה כלל לפעילות המשלחת הרוויזיוניסטית בארה"ב למען הקמת מדינה יהודית בשנות ה־40 של המאה הקודמת. כל זאת, כדי להגיע לקביעה ש"ממעשיו של בנימין נתניהו ניתן לשער שחונך על התפיסה (השערורייתית בעיניה) שהעיקר בדמוקרטיה הוא אכן שלטון הרוב".
נגיעות של פוסט־טראומה?
אחת מן השתיים: או שהכותבת לוקה בקושי בהבנת הכתוב, שהרי ז'בוטינסקי במאמרו לא כתב שדמוקרטיה אינה שלטון הרוב, אלא ששלטון רוב אינו דמוקרטיה אם גם אינו מגן על חופש הפרט. או סביר יותר שהכותבת יודעת היטב שהיא הופכת את היוצרות, וזאת במטרה להציג את התפיסה ההזויה של המחנה שאליו היא משתייכת, שלפיה שלטון אוליגרכי של המיעוט בחסות בית משפט ששופטיו העליונים בוחרים את עצמם היא הדמוקרטיה התקנית, ועוד מעיזה לטעון שזו הייתה גם תפיסתו של ז'בוטינסקי.
הקושי, או חוסר הרצון, להבין את הכתוב מאפיין גם את המשך הניתוח הפסיכולוגי, הפעם של יוני הי"ד דרך מכתביו, ניתוח שמטרתו להוכיח שהוא לא רק היה לפעמים עצוב ובודד (מי לא?), אלא שרוי בדיכאון קליני (לא פחות ולא יותר!) עם נגיעות של פוסט־טראומה. לאורך ה"ניתוח" של המכתבים היא מרבה לצטט משפטים ללא הקשרם, לחבר משפטים בלי לסמן שאין הם מופיעים ברצף בטקסט, ולהשמיט פסקאות שמצביעות על ההפך ממה שביקשה להוכיח.
כך לדוגמה "מצטטת" הכותבת שני משפטים ממכתב שכתב יוני לאביו לפני גיוסו (1 באוגוסט 1964): "סוף סוף פגשתי כאן חבורה שיכולה להתמודד עמי. הרי איני זקוק לבני אדם", כאילו נכתבו ברצף. אלא שההמשך של המשפט הראשון הוא "בחורים כגון אבי ע., אלי ב., שלמה ש. ואחרים מהווים חברה, שאני ממש מאושר להיות בתוכה". ואילו את ההמשך של המשפט השני אברמי ממש קוטעת.
אז הנה הפסקה כולה: "מספר החברים והחברות האמיתיים שיש לי הוא מצומצם, כפי שהיה תמיד. אך אין הדבר מפריע לי כלל. הרי איני זקוק לבני אדם, שיהיו שותפים לחיי אני. אילו רציתי בכך, יכולתי למצאם בשפע". "הטיפול הכירורגי" של אברמי במכתבים של יוני נועד להציג אותו כמתנשא, שחבריו אינם נאים בעיניו, כמעט שונא־אדם, פרי חינוך קלוקל מבית. חבל שמה שיוני באמת כתב מקלקל כך לכותבת את התזה ה"פסיכולוגית־מחקרית" שלה.
האייתוללות מאוד התרשמו
יכולתי להביא שפע דוגמאות לשיטת הקצץ־הדבק שמפעילה הכותבת על מכתביו של יוני, לפני שהיא עוברת לניתוח הפסיכולוגי הנחרץ של אחיו ושל מניעיו הנכלוליים וחסרי החמלה בניהול המלחמה. שרטוט דמותו של יוני כמדוכא, בודד וקורבן של משפחה מתנכרת ומתוסכלת מכך שמעולם לא הצליחה להגשים את חלומה להתקבל על ידי האליטה המקומית הנאורה, נועד לא רק לגמד את יוני, אלא גם לתקוף את ההשקפות הפוליטיות שלו ושל אחיו. שכן לטענתה, "הרעיון שיש עוד אפשרויות חוץ מ'מלחמה שאין לה קץ' אינו מתקיים באופן החשיבה שלו" (ושל אחיו כמובן), וזאת בניגוד לחשיבה המתקדמת שלה.
החשיבה הפוליטית של שירלי אברמי היא מאוד מקורית, כפי שהיא עצמה מעידה עליה בראיון שנתנה ב־2012. בתגובה לידיעה שמנהל מרכז המחקר של הפרלמנט האיראני פרסם מפה עם אתרים להפצצה בישראל, היא יזמה פרסום של מרכז המחקר של הפרלמנט הישראלי, שמציג אתרים לטיול באיראן. נראה שעל פי אירועי 7 באוקטובר וממתקפת הטילים האיראנית שהאייתוללות בטהרן ממש התרשמו מהיוזמה.
לעומת החשיבה האינפנטילית שלה ושל כמותה, וגם בגללה, כתב יוני מיד אחרי מלחמת יום כיפור (17 בנובמבר 1973) בהיותו בן 27 את הדברים הבאים שכאילו נכתבו היום: "...אני רואה תופעה של התפכחות בציבור – והלוואי שלא אתבדה. אולי, אולי הפעם! האמת היא שאני קצת פסימי. אין לי ספק ביכולתנו ובכוחנו וברצוננו להישאר כאן במשך זמן רב כל כך עד שנהפך לעובדה מוגמרת. גם אין לי ספק שלערבים אין ולא תהיה היכולת להזיז אותנו אפילו שעל".
"אבל יש לי ספק בנכונותו של העם להמשיך להקריב קורבנות לטווח ארוך. לא בנכונותו להילחם קרבות קטנים מזמן לזמן, אלא להיכנס לעוד מלחמה ארוכה ומתמשכת עם אבדות כבדות, שהיא דורשת הרבה אורך רוח. בעיקרו של דבר – העם, כגוף, חסר אורך רוח, ולעומת זה הוא משופע בעיוורון פוליטי וצבאי. ושוב אני אומר, אולי הפעם נתפכח". נקווה.
הכותבת היא משפטנית, גיסתו של יוני נתניהו
[email protected]