שירו של אריק לביא, "קרב רפיח", פותח את האלבום המרגש המוקדש לאוגדת הפלדה המיתולוגית של האלוף ישראל טל, שבמלחמת ששת הימים דהרה תוך 96 שעות לתעלת סואץ - עד לתמונת הניצחון של חיילי צה"ל משתכשכים במי התעלה. היו ימים.
גם אם יחוסל: סינוואר משוכנע שהוא כבר ניצח במלחמה
רוב הציבור: עסקת חטופים חשובה יותר מכניסה לרפיח | סקר מעריב
כששקעה השמש בסוף היום המופלא של 5 ביוני 67', במקביל לבשורה שחילות האוויר של מדינות ערב היו ואינם עוד, דיווח מפקד חטיבה 7, שמוליק גורודיש (גונן), למפקד האוגדה כי בדם ובאש נכבשה רפיח. כלשון השיר: "מי שנפל, נפל... אבל אנו אחרי רפיח כמו שרצית טל".
בחלוף 683 חודשים מהיום ההוא, כניסה לרפיח שוב על הפרק. למרבה הצער, כשוט שאמור לאלץ את יחיא סנוואר להסכים לשחרר קומץ מחטופינו תחילה. ייתכן ששורש הקושי להגיע לעסקת חטופים נוספת נעוץ בכך שסרבנותו של סנוואר אינה טקטית, אלא אסטרטגית. הוא רוצה בכניסת צה"ל לרפיח. כניסת צה"ל לרפיח הצפופה, שאמורה להפחיד כל עזתי שפוי, נתפסת במוחו המעוות של סנוואר כפרס ולא כעונש.
בעיני הישראלים, שאצו רצו לפנות את תושבי הצפון כדי להגן על חייהם נוכח איומי חיזבאללה, זה לא נתפס, אבל סנוואר דווקא מתגעגע לימים שבהם תמונות התינוקות הפצועים והמתים בעזה הציפו את המסכים בארה"ב ובאירופה, ושחקו את האהדה לישראל. זה לא סוד שבכלא הוא הרבה בקריאת ספרות בכלל וסיפורי מחתרות בפרט.
לא צריך להיות פסיכיאטר מדופלם כדי להבין את האופן שבו סנוואר פירש את השורות "בדמעת אמהות שכולות מבנים ובדם תינוקות טהורים את בניין המולדת נקים", מתוך המנון לוחמי חירות ישראל "חיילים אלמונים". בישראל צריך להבין שסוגיית הכניסה לרפיח עברה מכבר את שלב ההחלטות המושכלות. היא מזמן מהלך מתגלגל שיש לו כללים ודינימקה משלו, במנותק משיקולי הבעד והנגד.
בישראל התקבע כיבוש רפיח כתמונת הניצחון, והעולם ברובו מאמץ זאת כמעט כמוסכמה. אין להקל בכך ראש. למרות זאת, ייתכן שהלחץ העולמי יוכל לכופף את קטאר המארחת ואת ההנהגה המדינית של חמאס. אבל ספק עד כמה הם משפיעים על סנוואר, שבאוקטובר ניסה אולי להיות אדולף היטלר, כעת מתחזה לאידי אמין כדי לבלבל את האויב, אבל בכלל חולם להיות עבד אל־נאצר.
החיטוט מזהם
בלי קשר למחול השדים המתחולל במקומותינו, אך ודאי לא בלי זיקה חזקה אליו, ישראל עומדת בפני הכרעות קשות – מדיניות, כלכליות ופוליטיות. מרביתן בתוקף לחצים, חיצוניים ופנימיים, שלעתים כרוכים אלה באלה. אבל המבחן האמיתי של הממשלה, זה אשר יקבע כיצד תישפט בפני ההיסטוריה, תלוי ביכולתה לעסוק במקביל לניווט השוטף והקשה של הספינה הלאומית בין סלעים ושרטונים, גם בהשקתו המיידית של מבצע תיקונים גורף של הפגמים היסודיים שנתגלו במעטפת ספינת הלאום ובשלד שלה.
מה שהציבור מצפה מהנהגתו הלאומית איננו התבוססות תזזיתית במה שהיה או לא היה. גם לא בחיטוט צופה פני התחשבנות עם אשמים פוטנציאליים במחדל. הציבור מצפה מהנהגתו להנהיג. לעסוק בעיקר ולא בטפל. להכין תוכנית פעולה לשיקום מקיף ויסודי של קיר הברזל שבנינו במשך שנים עקב בצד אגודל, ושיצר את המעטפת שאפשרה לבנות בחסותה מדינה חזקה כלכלית, מדעית וצבאית. הקיר הזה, שספג מהלומה מטלטלת בשמחת תורה, זקוק לתשומת לב מרבית ולטיפול מיטבי.
מחול השדים המתחולל במקומותינו, יחד עם הטלת הבוץ ההדדית, לא יובילו אותנו לשום מקום טוב - וגם לא לשום מקום מועיל. גם למי שהוקעת האשם מקימה אותם בבוקר והיא כשמן בעצמותיהם וכדלק בעורקיהם, ובעיקר - כטעם החיים בפיהם, לא תצמח תועלת מהכאוס. שהרי לא רק הם יודעים בביטחון מלא מי אשם. כולנו יודעים. איש־איש והאשם שלו שאין בלתו.
לכן החיטוט בפצעים אינו מבוא לתיקון. להפך, הוא מזהם עוד את הפצעים ורק מחמיר את הבעיה. ובל נשקע באשליות. השבר שהתגלע במקומותינו אינו ניתן לריפוי בעזרת תרופת פלא כזו או אחרת. אפילו לא תרופת הפלא האולטימטיבית: ועדת חקירה שתורכב למען האובייקטיביות וקבלת אמון הציבור, מיו"ר וחברים נעדרי אמונות ודעות, שככל הנראה יבואו ממאדים.
בוועדת אגרנט נכללו אישי משפט וצבא, שהיה קונצנזוס מלא בדבר כישוריהם השיפוטיים והצבאיים וניקיון כפיהם. אז עוד נמצאו כאלה. חרף זאת, כל מי שראה את הסרט "גולדה" קיבל המחשה למגבלות חשיפת האמת בזמן אמת בוועדה שכזו. והיום זה רק נעשה יותר בעייתי ומסובך.
בזמן ועדת אגרנט עדיין היינו בעידן התמימות ובעיקר הפשטות: ללא מכתבי אזהרה לנפגעים הפוטנציאליים; ללא סיבוב דיונים מקדמי; ללא סוללת עורכי דין, המלווה כבר בשלב המקדמי את כל מי שחושש שהוא מועמד פוטנציאלי לקבלת מכתב אזהרה; ללא דווחים והדלפות מסביב לשעון מחזית הוועדה; וללא פאנלים עתירי פרשנים וספינולוגים, תחת כל מיקרופון רענן.
מה שבאמת מחייב תחקיר מקצועי נטו, ללא פוליטיקות וללא אידיאולוגיות - הוא הכשל המודיעיני. יו"ר הוועדה יתמנה על ידי הרמטכ"ל על דעת שר הביטחון וראש הממשלה מבין האלופים לשעבר, וחבריה על ידי היו"ר בהתייעצות עם הרמטכ"ל, שר הביטחון ורה"מ. באשר לטענות נגד הדרג המדיני: אלה יוכרעו על ידי הציבור בבחירות, לאחר שמיעת טיעוני הנבחרים מול טיעוני המקטרגים בתקופת תעמולת הבחירות.
דרוש כסף וארגון
אבל עד אז דרוש, ללא דיחוי וללא שיהוי, בדק בית הצופה פני עתיד, וכן תוכנית שיקום לאומית לטיפול בבעיות היסוד שנחשפו בעקבות המחדל הצבאי המפחיד של 7 באוקטובר, והשיגור של למעלה מ־100 טילים בליסטיים לכיוון ישראל על ידי איראן.
במקביל, לא פחות חשוב לטפל במעמדה המדיני מעורר הדאגה של ישראל. הקלות הבלתי נתפסת של הצגתה במערב כתוקפן, והצגת חמאס ומגיניו האנושיים בעזה כקורבן, לאחר טבח מפלצתי ושיגור 16 אלף רקטות לעבר האוכלוסייה האזרחית שלנו - חייבת להדליק נורת אזהרה בעוצמה של פרוז'קטור.
ישראל הקטנטנה, המוקפת באוקיינוס אנושי של שונאים המאיימים בגלוי בהחרבתה, היא בגודל קופסת גפרורים המונחת על מגרש כדורגל - שגודלו משקף את שטח העולם הערבי שסביבה. אבל הסטודנטים שטופי המוח, השואגים "פלסטין מהירדן לים", רואים עדיין בקופסת הגפרורים תוקפן אכזר, פריבילג יהודי לבן המתעמר במקופחים הסובבים אותו.
ואין שם בקמפוסים אפילו מי ששואל את עצמו אם לולא מתקפת הטרור הנפשעת ב־7 באוקטובר, יש מצב שישראל הייתה פותחת במלחמה הזו שבה נהרגו רבבות פלסטינים, קרוב למחציתם מחבלים ובני ובאי ביתם? כשהיתר אולצו בכוח ובאיומים לשמש כמגינים אנושיים לחמאסניקים, במטות ארגוני הטרור, בבתי המפקדים, במפקדות מתחת לבתי החולים, במחסני הטילים, במאגרי הנשק והתחמושת ובאלפי הבתים שבהם היו פתחים המובילים למנהרות?
בימים אלה נחשפים מעלליה של שלישיית טנקים, שבגבורה עילאית בלמה פריצת מחבלים ליישובים רבים נוספים – ובכך הצילה חיי מאות ואולי אלפי אזרחים, או מנעה את חטיפתם לשבי. המחבלים הרבים שנדרסו או נורו למוות על ידי שלושת הטנקים הללו לא יכלו לדעת שהם הובסו על ידי יחידה שכל כולה על טהרת הטנקיסטיות. מפקדת היחידה היטיבה להגדיר את ההבדל המהותי והמוסרי בינינו לבינם: "המטרה שלנו להגן על אנשים, המטרה שלהם להרוג אנשים".
זה המסר שצריך להיות מופץ. לצד בניית הכוח הצבאי, ישראל חייבת לבנות את כוחה המדיני בשני הערוצים הקיימים. במרבית מדינות אסיה ואפריקה, ישראל אמורה לפעול בעקביות ובצורה מסודרת להתחבר לשליטי המדינות - שאם שכנעת אותם גייסת את מדינתם לצדך. מצד שני, בארה"ב, בריטניה ובמדינות האיחוד האירופי - גם אם המנהיג משוכנע בצדקתך יותר מכפי שאתה משוכנע בה, אין לכך משמעות של ממש. במערב, דעת הקהל היא כמעט חזות הכל.
לכן, יש לעצור את מגמת קיצוץ התקציבים במשרד החוץ, כדי שניתן יהיה להפעיל את הנציגויות כמוצבים במערכה, תוך רתימת ידידי ישראל הרבים להילחם ברחובות, להילחם בכיכרות, להילחם בקמפוסים, להילחם בתחנות השידור ובאולפנים, להילחם ברשתות החברתיות, להילחם בכל מקום. זה דורש כסף וארגון. האמת לצדנו, אבל אם לא נגן עליה - היא לא תוכל להגן עלינו.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]