שוב ושוב הם טועים, באורח הכי שלומיאלי שרק אפשר להעלות על הדעת, אבל מאומה לא מפריע להם, לבכירי מערכת הביטחון לדורותיהם, לנהוג בנו, אזרחי מדינת ישראל, כמי שלמעשה “עובדים" אצלם.
זה קרה כאשר הם החליטו שערפאת יילחם בטרור הפלסטיני־אסלאמי במקומם. לשם כך, הם החזירו אותו ממקום גלותו בתוניס לרצועת עזה. אחר כך, הם תמכו בנסיגה מרצועת הביטחון בדרום לבנון, מה שהקים עלינו את המפלצת שכעת הפכה את צפון ארצנו לאזור נטוש. הם גם תמכו בבריחה הגדולה מגוש קטיף ומצפון השומרון. והרשימה עוד ארוכה.
כעת, אנחנו עומדים ממש על פי תהום. אותם מחוללים של מצעדי האיוולת מדברים עתה על “אופק מדיני", כשהכוונה היא להקמת “מדינה פלסטינית". לא רק נתיבות ושדרות ואופקים, גם כפר סבא ונתניה יהפכו לעוטף רצועות טרור. נתב"ג יהפוך לפארק שעשועים לנופשים מרמאללה.
מאומה לא מפריע להם, לאלופי הפשלות הנוראיות, להתראיין, זחוחים, נוטפי יהירות שאין רעה ממנה, ולהטיף מוסר לדרג הנבחר. הלב פשוט נצבט למשמע הדברים. משה (בוגי) יעלון, לדוגמה, אין דברי הבל שהוא לא מוכן להעלות על דל שפתיו. למשל, דבריו על המכינה הקדם צבאית בעלי. אין נבזיים מהם.
הקונספציה חוזרת במלוא הדרה המזויף. הוביל אותה, לראשונה, יצחק רבין כאשר הוא נגרר אחרי אלה שהבטיחו לו שאם רק נחזיר לערבים את מה שכבשנו ב־1967, השלום יפרוץ בכל תפארתו. אלה היו, כמובן, דברים חסרי שחר, אבל מאז השטות הזאת מלווה אותנו. אין מי שמנסה להסביר לאותם שוגים באשליות שהערבים לעולם לא יתפשרו על פחות מכל השטח שממערב לירדן. הם לא מחפשים פשרה עם המדינה היהודית. הם רוצים להקים מדינה במקומה; מעין ח’ליפות אסלאמית.
אינני מכיר אפילו מנהיג ערבי אחד שיהיה מוכן לוותר על “זכות השיבה" למקומות שהערבים נטשו ב־1948. לא רבין ולא אהוד ברק ולא אריאל שרון, כולם גנרלים דגולים, לא הבינו את זה. שלושתם ראו ב"שטחים" מעין פיקדון. “שטחים תמורת שלום" הייתה הסיסמה הרווחת.
לאסוננו, העיוורון הקונספטואלי הזה קונה לו שביתה גם בימים אלה. אני רואה את השלטים בצמתים ואני שומע את המפגינים. רבים מהם חושבים, אולי, שהאופק המדיני שראשי המחאות מובילים אותם אליו יהיה ורוד יותר. ה־7 באוקטובר לא לימד אותם דבר. מה שמלמד אותי שאנחנו נמצאים על עברי פי פחת. ראיתי את זה בעבר ואף כתבתי על כך לא אחת במסגרת הזאת. ניסיתי, לשווא, בכוחותיי הדלים, להטיף נגד מהלכי הדמה. ייצגתי אנשים שנדרסו בידי מערכות רעילות.
אף לא אחד, לא במערכת המשפט ולא במערכות הצבאיות, לא התחרט אי פעם על תמיכתו במהלכים שאת תוצאותיהם אנחנו חווים כעת. מה שגורם לי להניח, לצערי, שהרע מכל עוד לפנינו. בזה, למצער, צדק ראש אמ"ן הפורש.