בעוד מספר ימים נציין 76 שנות תקומה למדינת ישראל. 79 שנים אחרי סיום המלחמה הנוראית ההיא. והשנה אירועי הזיכרון והעצמאות לא יהיו כבכל השנים הקודמות לזו. אחרי שאולי חשבנו שראינו, שמענו, פגשנו הכל, הגיע ה־7 באוקטובר. יום נוראי, קשה, עצוב, מטלטל ומזעזע שעדיין מלווה אותנו, כבר למעלה מ־200 ימים שאנחנו בתוך מציאות שקשה בה לנשום, מציאות כואבת ובלתי נתפסת.

את אירועי הזיכרון כבכל שנה יפתח יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ואי אפשר שלא לחשוב על כל המושגים וההגדרות המלווים אותנו כחלק מזיכרון השואה הנוראית, מתערבבים יחד עם אירועי אוקטובר האחרון. ההשוואות והתחושות, תיאור המציאות. הרבה מזה הרגיש, ואולי עדיין, דומה מדי.

כשלרגע עוצרים ומסתכלים על ניצולי השואה שעוד איתנו היום, ונותנים להם מקום לדבר ולשתף, חוזרים איתם לימים שהם עברו אז, שנים רבות של מלחמה קשה וארוכה, מחנות ריכוז, עבודה והשמדה, עינויים קשים והתעללות ארוכת שנים, אבל על שישה מיליון שנרצחו, מתעוררות בי שוב אותן ידיעה והבנה שהולכות איתי כל חיי הבוגרים - אסור לשכוח. את מה שהיה. את מה שקרה. את מי שנרצח ובעיקר אסור לנו לשכוח את מי שעוד כאן.

אסור שנשכח את אחרוני ניצולי השואה, אלו שעלו לישראל אחרי התופת והקימו פה את המדינה, שהפכו מקורבנות למייסדים, שלמרות הכל הקימו משפחות וקהילות, שהביאו איתם רוח חדשה ותשוקה, שהוכיחו כי את החוסן שלהם אי אפשר לשבור.

יש איתנו ניצולי שואה שבעקבות אירועי ה־7 באוקטובר הטראומה מהמלחמה ההיא חזרה אליהם ומצבם הנפשי התערער. יש ניצולי שואה שאיבדו בני משפחה בטבח הנורא, וכאלו ששכלו נכדים במהלך הלחימה בעזה, וניצולי שואה שהפכו שוב לניצולים מאירועי השבת השחורה ולפליטים בארצם. ולמרות כל אלו, רוחם לא נשברת, תשוקתם לחיים קיימת והכוח שאותו הם מביאים איתם הוא השראה ומקור לחיזוק ולקבלת אנרגיות, הם גם נותנים לנו פרופורציות לחיים.

דווקא בימים קשים אלה, בהם הכל כואב ועצוב, וכולנו עם משפחות החטופים והנופלים, עם פצועי המלחמה ועם המפונים, חשוב שנזכור שניצולי השואה עדיין איתנו כאן וזקוקים לנו, לכולנו. לאוזן קשבת, לחיבוק חם, למילה טובה על הגיבורים שהם, על התקומה שלהם שהביאה אותנו למדינה. הם פה, חיים בינינו, מזדקנים מאוד, והשנים שהם עוד יהיו איתנו לא רבות. זהו דור הולך ונעלם. דור שחשוב שיזכה בשנים האלה לעוד קצת חום וחמלה, לעוד הוקרה, לעוד אזרחים במדינה שפשוט יגידו להם תודה.

ניצולי השואה הם התזכורת שלנו, מאיפה באנו ואת מה שאסור לנו לעולם לשכוח. הם בסיס קיומנו, כשטוב וכשפחות טוב. וגם אם חנוק וקשה לנו עכשיו, והקשב שלנו מוקצה כרגע למתרחש במציאות סביבנו, ניצולי השואה איתנו 365 ימים בשנה, ובכל 76 השנים האחרונות, ולא רק ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. בואו נהיה שם עבורם, איתם. זה חשוב להם, זה חשוב לנו כחברה. 

הכותבת היא מנהלת המחלקה להתנדבות וקהילה בקרן לרווחת נפגעי השואה