בעשרים ושבעה בינואר, 1945, נפתחו שערי מחנה ההשמדה אושוויץ והמוני יהודים מצאו את עצמם מול עולם חרב. הם עמדו בנקודת השפל הנמוכה ביותר בהיסטוריה. מיליוני משפחות נוספות נהרסו, קהילות שלמות נשרפו, רכוש יהודי רב נגנב ונבזז. לניצולים היו את כל הסיבות לוותר, להתייאש, לברוח. אבל הם עשו בדיוק את ההיפך. בנקודה השפלה ביותר הם מצאו את ההזדמנות לתקומה הנהדרת ביותר – הקמת מדינת ישראל.
הניצולים הקימו מחדש את המשפחות, בנו מחדש את הקהילות ואת מדינת ישראל צברו שוב רכוש ובנו עסקים וחברות משגשגות. השאלה "אם נצליח לקום מהחורבן", אינה שאלה היסטורית. היא אקטואלית לחלוטין, ומופנית לכל אחד ואחת מאיתנו גם היום. לפני כשמונה חודשים הותקפה מדינת ישראל במתקפת טרור ברברית, עם פלישת מחבלי החמאס ליישובי הדרום. ליום אחד חווינו חורבן שלא היה כמוהו כבר שמונים שנה. מהשבעה באוקטובר העם היהודי עובר טלטלה נוספת במלחמה עקובה מדם, בארצו, מולדתו. מלחמה שהתחילה בטבח שהזכיר לכולנו פוגרומים מההיסטוריה היהודית.
מחבלי החמאס מעזה, רצו להפוך את בארי לבאבי-יאר, את אופקים לבירקנאו, את כפר עזה לקישינב. כל אחד מהם נשא עליו לא רק רובה, רימון וטיל, אלא גם מצלמה. בשביל מה? כדי להנציח את הרגע שבו היהודים, שוב, חסרי מגן. כדי להציג בפני העולם כולו את הקריקטורה האנטישמית של היהודי החלש. הם רצו להוכיח שהיהודים בארצם נראים בדיוק כמו היהודים באלפיים שנות גלות: נרדפים, חלשים, מתחננים על נפשם.
קיבלנו מכה אנושה שנצרבה בדם ואש בזיכרון האישי והלאומי של כל אחד ואחת איתנו. אבל למרות הפחד והתדהמה – התעשתנו, קמנו. אנו במדינתנו. חיילנו נלחמים במסירות נפש כדי להגן עלינו.
השנה מצעד החיים באושוויץ-בירקנאו משלב בתוכו כמה אירועים חשובים בדברי ימיה של הציונות. אנו מציינים 80 שנים לשואת יהודי הונגריה, יחד עם ציון 120 שנים למותו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל וזאת על רקע השנה הקשה שעברה על העם היהודי. למעשה את מה חזה הרצל? מה הוא צפה? הוא ראה את גל האנטישמיות שעבר על צרפת ואירופה באותם הימים כלפי היהודים. גל עכור של שנאת היהודים שבחודשים האחרונים מקבלים תזכורת כואבת לאור האירועים האנטישמיים הגוברים בקמפוסים בארה״ב, ברחבי באירופה ובמקומות נוספים רבים בעולם. יהודים טועמים שוב את טעמה המריר של האנטישמיות. הרצל חזה את הפרעות ובצדן חזה גם כי מדינת לאום לעם היהודי היא ההבטחה כי יהודים לא יהיו נרדפים. העתיד בגולה לוט בערפל, העתיד במדינה משלנו – בטוח.
ועכשיו מונחת לפנינו השאלה איזה סיפור אנחנו מספרים, סיפור של פוגרום או סיפור של תקומה. השאלה במה שהיינו או במה שאנחנו יכולים להיות. אני בטוחה בתשובה. אבות הציונות ידעו את התשובה. הרצל ידע את התשובה. ובחזונו הקים את קרן קימת לישראל בקונגרס הציוני העולמי החמישי ב1901. הוא ידע כי חייבים לבנות בית לאומי חזק לעם היהודי. הוא הבין שהתקומה שלנו מבוססת על ריבונות באדמת ארץ ישראל. שהביטחון של היהודי ברחבי העולם תלוי בתקומתנו.
קק"ל שותפה במצעד החיים כבכל שנה ומניפה את דגל התקומה, דגל ההתנערות מעפר. להזכיר לכולנו שהסיפור של היהודים הוא גם סיפור של תקומה. דגל של בניית ביתו הלאומי של העם היהודי לאחר השואה והפרעות. מול אנטישמיות גואה. מול ארגוני טרור רצחניים. אנחנו התשובה לרוע.
ההיסטוריה של העם היהודי מלאה בסבל ובאימה. מחורבן הבית וגירוש ספרד, מסעות הצלב ועד השואה. אבל דברי ימי העם היהודי אינם תולדות הפרעות; הם תולדות התקומות. ההיסטוריה של העם היהודי אינה רצף של גירושים ופוגרומים; היא רצף של הצמיחה מהם. של ההתנערות מעפר; של היכולת לראות את מה שיש בהווה, אבל לקוות למה שעתיד להיות בעתיד. הסיפור היהודי-ציוני הוא סיפור של תקומה.
יפעת עובדיה-לוסקי היא יושבת ראש קרן קימת לישראל.
