"אז מי מאיתנו מדליקה משואה השנה?", כתבה אחת החברות בקבוצת הפייסבוק של נשות המילואימניקים, כשהתפרסמו שמותיהם של מדליקי ומדליקות המשואות.
הלחץ האמריקאי: ביידן זקוק בדחיפות ל"סופר נני" שתעמוד לצידו
תא"ל וינטר הודיע על התפטרותו; ליברמן: "הטבח לא היה קורה במשמרת שלו"
הטקס השנה יהיה בסימן גבורה. והשאלה שנשאלת בבחירת מדליקי המשואות היא מיהו גיבור או מיהי גיבורה. הטקס הזה ופרסים וטקסים דומים לו מסמנים את נתיב הגבורה שבו אנחנו אמורים ואמורות לצעוד כחברה, מעלים על נס את מי שצריך להביט בו וללמוד ממנו. והם לרוב נעדרים את המבט פנימה אל הבית. הם נעדרים את ההכרה בעבודה הסיזיפית והשקופה של אלה שנשארות מאחור בזמן שהגברים יוצאים לשדה הקרב.
כן נכנסה משואה שזכתה לכינוי "משואת הנתינה" שאותה ידליקו נשים שבישלו לחיילים ודאגו להם וגם אחת ממקימות פורום נשות המילואים. אבל היא משואה על התנדבות כלפי חוץ. היא אינה משואה שמעלה על נס את מה שמתרחש בבית פנימה. צריך לומר את האמת - מדינת ישראל בחצי השנה האחרונה, וגם בשוטף, נסמכת עלינו, הנשים שמחזיקות את הבית, שדואגות לתקתק עבודה וילדים בחיים חד־הוריים משום שבן הזוג שלהן נקרא למילואים שוב ושוב ושוב.
השקיפות הזו אינה חדשה. ואולי זה תמיד היה כך. גם בימים של הקמת המדינה, כותבת החלוצה חיותה בוסל, שהייתה ממקימות תנועת הפועלות, שהעבודה של נשים אינה נספרת. בדגניה, הקבוצה הראשונה, לא רצו לתת לאמהות משכורת כמו לשאר הפועלים, הטענה הייתה שכאמהות זמנן מושקע גם בילדים ובתא המשפחתי. ההנחה היא שמה שקורה מחוץ לבית, ובמיוחד בשדה החרוש או בשדה הקרב, נחשב כעבודה שיש לשלם עליה וגם לקרוא לה גבורה. אבל מה שקורה בין הכביסות לסירים, מה שנלחש בשקט מעל בכי ילדים - אינו עבודה.
בוסל אף מעזה לקרוא תיגר על התפיסה הציונית של אותם ימים כשהיא מתארת את הלידה עצמה כמעשה חלוצי. צירים מתארכים, ללא מיילדת, אפידורל או רופא. ושפתיים קפוצות שאינן מוציאות קול למרות הכאבים כדי שלא להפריע לשאר הקבוצה.
מעולם לא חשבתי על לידות כעל מעשה חלוצי, עד שקראתי בכתביה. תמיד חשבתי רק על כיבוש השממה והשמירה כעל מעשים שכוננו את החלוציות. אבל בוסל צודקת. צריך להפנות את הזרקור גם למעשים הלכאורה יומיומיים. הם אלה שבנו את הארץ הזו. והם מחזיקים אותה עד היום.
ערב יום העצמאות 2024, אני קוראת את מילותיה של בוסל וחושבת על כל הנשים מהגדוד של בן הזוג שלי שילדו בזמן המלחמה. שבני הזוג שלהן יצאו חזרה אל שדה הקרב והמילואים כשהן היו עם תינוק בן יומו. אני חושבת על הפחד והחרדה שמפעמים בלב בדאגה לבן הזוג שבחזית לצד התעוררות בלילה לתינוק קטן וניסיון לשקם את הגוף רגע אחרי לידה. זו גבורה בעיניי.
אז השנה אני מדליקה משואה נוספת, לכל נשות המילואימניקים ואמהות החיילים. לכל הנשים שנתנו לבני הזוג שלהן ולילדיהן לצאת אל הקרבות גם כשכל מה שהן רצו זה לחסום את הדלת בגופן ולא לתת להם ללכת. לכל הנשים שמחזיקות בבת אחת בית, עבודה, דאגה וילדים ומצליחות לג'נגל בין הזירות השונות.
לכולנו, שמצאנו איך להרגיע את הילדים אחרי הזוועות, שהצלחנו לשמור על בית מתפקד, שהכלנו את הקושי של בני הזוג כשהם חזרו מהקרבות וטיפלנו גם בהם. בלעדינו, המשק היה קורס והצבא היה נכשל. מגיע לנו שיכירו גם בעשייה שבין קירות הבית כגבורה ששומרת על קיום המדינה כל יום וכל שעה.
הכותבת היא סופרת ואשת מילואימניק, ספרה החדש "רסיסי לילה" מגולל את סיפורה של החלוצה חיותה בוסל