הרוע האנושי לא נולד עם הנאציזם ולא מת איתו. היו מוקדי רשע בעולם ובתולדות עמנו (למשל הטבח עצום הממדים וההגליה שביצעו בנו הרומאים אחרי מרד בר כוכבא) וגם היום קיימים מוקדי רשע שמסוגלים לבצע זוועות, כפי שהוכיח חמאס בשבעה באוקטובר.
תא"ל וינטר הודיע על התפטרותו; ליברמן: "הטבח לא היה קורה במשמרת שלו"
מרגישים את המומנטום: זו הסיבה להתגברות התקיפות של חיזבאללה בצפון
מאז התבססות הנצרות והאסלאם מהווה העם היהודי מטרה לרוע הזה. מאות שנות אינדוקטרינציה הפכו את היהודי ל"אשם" בכל מגיפה, רעב, וגם כשהמוסלמי או הנוצרי נפגעו כשקמו להרגו.
התארגנות אגרסיבית ונחושה של מיעוט נרדף ומגונה גרמה לשינוי ביחס אליו - השחורים בארצות הברית, הלהט"בים במערב - אך בחצי השנה האחרונה למדנו כי הדבר לא אירע ביחס ליהודים.
גם אם המתקפות נגד ישראל והיהודים הוכנו מראש ובקפידה, מרצים מוסלמים, אנטישמים, או במימון קטארי הכשירו את לבבות הסטודנטים במשך שנים, וארגוני הסטודנטים האנטי־ציוניים התכוננו היטב לאירועים, וגם אם את ההפגנות של ה"פרוגרסיבים" בעיני עצמם באירופה ובארצות הברית מובילים מוסלמים - העובדה שהטבח ומעשי הזוועה שביצע חמאס אינם מהווים שיקול מאזן במתקפות נגד ישראל מראה שהעולם, כדרכו, ממהר להאשים את היהודים.
אך תהיה זו טעות להתעלם משני גורמים שפועלים נגדנו באופן לגיטימי: האחד הוא הסולידריות הערבית והמוסלמית. מדובר באוכלוסיות שהכבוד חשוב להן, ושחשות סולידריות בסיסית כשהן עומדות מול מי שאינו נמנה עמן (בעוד בתוכן הן נלחמות באכזריות). ניצחונה של מדינת ישראל ב־1948 הוא פצע פעור בכבוד הערבי בפרט והמוסלמי בכלל.
גם אם חלק ממדינות ערב יצרו קשרים דיפלומטיים עם ישראל - תוך שהאוכלוסייה בולעת את הצפרדע שמנהיגיה האכילו אותה בעניין זה - הכבוד הפגוע מתעורר לחיים כאשר ישראל שוב פוגעת בערבים. ומנגד, מה שנתפס כניצחון - ואין להכחיש שבמשך יום שלם הנחיל לנו חמאס מפלה קשה ביותר - משקם את הכבוד הערבי הפגוע, וייזכר בהיסטוריה הערבית כאירוע מכונן.
זאת למרות מעשי הזוועה של חמאס, ולמרות המכה הקשה שסבלו הוא והעזתים כתוצאה מכך. מדובר ברוח במפרשי שנאת ישראל והיהדות ובשיקום הכבוד הערבי.
גורם שני הוא סבלם של הפלסטינים בכלל ותושבי רצועת עזה בחצי השנה האחרונה בפרט. העובדה שיש כחמישה מיליון פלסטינים בחבל הארץ שיועד להם למדינה החיים תחת כיבוש או תחת מצור ישראלי חלקי, ועוד מספר דומה של “פליטי 48" בירדן, סוריה ולבנון - גם היא פצע בתודעה הערבית, מקור להזדהות ולאי־שקט.
המראות של ההרס וההרג בעזה פותחים מחדש את העלבון והפגיעה בסולידריות ובכבוד הערבי והמוסלמי. אנחנו בישראל כמעט שלא רואים את הסבל וההרג הללו, “באדיבותם" של כלי התקשורת הישראליים, אך בעולם הערבי, בעזרת אל־ג’זירה וגם כלי תקשורת מערביים, רואים זאת יום־יום, וכאבם ושנאתם עולים על גדותיהם. המראות משפיעים גם על מערביים בלתי מעורבים, ומעוררים מחדש את שנאת היהודי הטבועה בהם, רדומה ככל שהייתה.
התמונה היא אפוא שלמדינת ישראל יש ותהיה סכנה מצד הערבים והמוסלמים סביבה - ואף בתוכה - כולל ממדינות השלום, כל עוד קיים סכסוך דמים עם הפלסטינים. סכנה שתשאף מעתה לקבל את הממדים הצלאח־א־דיניים של מתקפת השבעה באוקטובר. מדינת ישראל לא תוכל להסתמך על העולם המערבי, וגם לא על ארצות הברית: האהדה אלינו מוגבלת מראש בעולם הנוצרי, הסטודנטים הפרוגרסיביים יהיו מנהיגי המחר, וההגירה המוסלמית הנרחבת יכולה להדליק את רחובות המערב ולהטות את הכף נגדנו.
המסקנה המתבקשת היא כי על מדינת ישראל לפעול לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים - ובמקביל, לבנות יכולת צבאית גדולה בהרבה מהנוכחית כך שתוכל לעמוד במלחמה ממושכת לבדה. והעולם היהודי צריך להתארגן ללחימה באנטישמיות בצורה הרבה יותר אגרסיבית.
