אחת הסיבות להעדפת מדורי הספורט על פני עמודי החדשות היא העובדה שבמדורי הספורט התוצאות סופיות. מי שקלע יותר סלים, או כבש יותר שערים, הוא המנצח. לעומת זאת, במלחמה, כמו במדינאות, לעולם התוצאה פתוחה לפרשנות ולספינים.
איום כבד על ישראל: זאת התשתית בסוריה שישראל חייבת להשמיד
"זה הנזק הגדול ביותר מאז קום המדינה": ראשי הרשויות בקו העימות הצפוני רותחים
יחיא סנוואר מנסה להציג את חמאס כמי שיצא וידו על העליונה במלחמה שאסר על ישראל. ישראלים רואי שחורות ו/או אינטרסנטים מחרים מחזיקים אחריו. מלאכתם אינה קלה. סנוואר וחבריו להנהגה אמללו את העזתים והמיטו עליהם הרג והרס בממדים חסרי תקדים. גם לחמאס כארגון נגרם נזק בלתי הפיך. לא עוד יהיה שליטה הבלתי מעורער של עזה כפי שהיה עד שבעה באוקטובר.
מצד שני, מטרת־העל שלו - טרפוד ההסכם עם סעודיה - עדיין שורדת. המהומה שחולל שלפה מהקבר את העצמות המתפוררות של "פתרון שתי המדינות". חמאס אומנם שולל אותו מעיקרו, אבל משתמש בו לטרפוד הפשרה המקדמת, לכאורה, השלמה ערבית עם קיומה של ישראל. סנוואר יודע שדרישה מישראל לשלם, ולו מס שפתיים חסר שיניים להקמת מדינת טרור בארץ ישראל ממערב לירדן, תטרפד את הפשרת הסכסוך.
ואכן הסעודים, שעד שישה באוקטובר הסתפקו בהתחייבות ישראלית לשיפור מצבם הכלכלי של הפלסטינים, מבקשים כעת עלה תאנה במישור המדיני מהסוג שבייחוד אחרי שמחת תורה ישראלים שפויים רואים אפילו בדיבור עליו מבוא להתאבדות. זוהי הצלחתו, עד כה, של סנוואר, שעליה שילם בתבוסה צבאית ניצחת לפי כל קנה מידה מקובל.
הבעיה היא שבשיח הפוליטי הפנימי שלנו קיימת נטייה לבריחה מהתמודדות עם המציאות המורכבת אל קלישאות קליטות כמו המנטרה השקרית שעל פיה רק אימת בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר היא המונעת מבנימין נתניהו חזרה לנאום בר־אילן. אלה דברי הבל. ההתנגדות של בן גביר וסמוטריץ' היא מנגינת ליווי ממריצה לעמדה הבסיסית של הליכוד וגם של נתניהו עצמו. זה ברור גם לשמאל.
שהרי לו האמין השמאל שרק אימת הסמוטריצ'ים מונעת מנתניהו למסור את יהודה ושומרון לאבו מאזן ולג'יבריל רג'וב, יכול היה להציע לראש הממשלה מטרייה פוליטית כתחליף לסמוטריץ' ובן גביר, אם אכן ינטשו על רקע ליבון יוזמה מדינית בדרך לשלום.
אלא שבנקודה זו בשיח, בורחים השמאלנים המתוסכלים אל חיקה החמים של המנטרה בדבר העבריין הסדרתי ושלושת תיקיו הפליליים החמורים, ובראשם תיק 4000 שהוא תיק שוחד. ואז מתברר גם לעיניהם שהאישומים הללו, ותיק 4000 בראשם, שהחלו בקול תרועה רמה - מתפוגגים בנפיחה חרישית כמאמר השופט בפסק הדין שזיכה בזמנו את גיבור ישראל אביגדור קהלני מאישומם מופרכים נגדו.
לכן, אחת משתיים, או שלשיטתם ייקוב הדין את השלום, או שהם יודעים היטב שנתניהו לא זקוק לבן גביר כדי להבין שהקמת עזה בטול כרם ובקלקיליה תהפוך את צ'רנוביל להיראות כמשאת נפש שלווה בהשוואה לכפר סבא ונתניה, ושרעיון שתי המדינות הוא סכנה קיומית.
"שיגעון הוא חזרה על פעולה שנכשלה שוב ושוב בתקווה שהפעם תניב תוצאה אחרת". אִמרה זו מיוחסת לאלברט איינשטיין, מרק טוויין, בנימין פרנקלין ואחרים, אך אזכורה הראשון מיוחס למסומם אנונימי ב־1981. פתרון שתי המדינות כמו נועד להמחיש את האמרה הזו. שהרי הקמת פלסטין היא "העתק־הדבק" של ההתנתקות.
בניגוד לשקרים המופרכים שמופרחים לעולם, ישראל התפנתה מעזה לחלוטין. לא נותר שם ולו יהודי אחד לרפואה. וגם לא לכפרה. דיברו על הפיכת עזה לסינגפור, אבל במקום להתחיל בבנייתה החלו בחפירת מנהרות כתשתית להקמתה של ישות טרוריסטית. כפעולה ראשונה, כדי לסמן טריטוריה, שברו רגליים וידיים לאנשי הרש"פ והשליכו אותם מגגות הבניינים.
אבל לעולם ולעצמם הם המשיכו לספר סיפור דמיוני כי הכיבוש חי וקיים, וצה"ל נותר בפיהם "צבא הכיבוש", בנימוק ש"המצור" הישראלי על עזה הוא המשך הכיבוש בדרכים אחרות. זה "המצור" שבמסגרתו הוזרמו כל יום לעזה עשרות ולעתים מאות משאיות נושאות אספקה.
ישראל אכן ניסתה למנוע העברת נשק, תחמושת וחומרים לייצור חומר נפץ עבור חמאס ויתר ארגוני הטרור, אך בה בעת סיפקה לרצועה חשמל ומים, ואפשרה הזרמת כספים להנעת הכלכלה המקומית. זאת, בין שכתשלום משכורות לפקידים באמצעות הכסף הקטארי, ובין שבמשכורות גבוהות - לעשרות אלפי משפחות - שאבי המשפחה הביא מעבודתו בישראל חרף "המצור".
אבל גם לו הגבול של הרצועה עם ישראל היה סגור ומסוגר, עדיין לא ברור איך ניתן היה לדבר על מצור, כאשר עד יום שלישי האחרון שלט חמאס במעבר רפיח המוביל לאחותה הגדולה של עזה, מצרים. שלא לדבר על המנהרות שבהן הוברחו ממצרים, מדי יום, עשרות משאיות הנושאות כל טוב מתנפץ, כזה שאפשר להרכיב על טילים ולגרום להרג אזרחים בדרומה של ישראל. ואכן, למרות יציאת ישראל מעזה, ואספקת חשמל ומים וכל סוגי הסחורות, גמלה לה הרצועה בהשבת חלק מחומרי הגלם בצורת טילי נפץ ששוגרו לעבר אזרחיה.
אבל מה שהכי חשוב להבין הוא שהטענה הזו, כי כל פירוז ו/או פיקוח על עזה הוא המשך כיבוש, תהיה בדיוק טענתה של המדינה הפלסטינית המפורזת, כשישראל תנסה להפריע לה לאמן נוח'בות לתקיפת עוקף קלקיליה. זו הסיבה שביום המר, הנמהר והנורא, שבו בשל חולשה או חולשת דעת, תסכים ישראל להקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון - תתחיל הספירה לאחור של המדינה היהודית.
לא צריך להיות קרוב משפחה של אחד החטופים כדי לראות בהשבתם יעד שראוי להסתכן עבורו. אפילו הצורך החיוני בהשלמת ההשתלטות הצבאית שתאפשר גישה מהירה לכל נקודה בעזה יכול לחכות, אם זה מה שדרוש להצלת החטופים. לפי כל קנה מידה מקובל הוכרע חמאס, אך כל עוד חטוף אחד מצוי בידי הארגון, לא ניצחנו, ואסור להפסיק את המלחמה. במקביל, יש לחתור להסדר עם סעודיה, שאותו ניסה חמאס לסכל בשבעה באוקטובר.
בהקשר זה, הגיע הזמן להפסיק לדבר על חשיבה מחוץ לקופסה, ובמקום זאת - לחשוב מחוץ לקופסה. כי בהיפוך מלא למה שמספרים לנו בוקר וערב, מעולם לא הייתה לישראל ממשלה כל כך מתאימה לקיים שיחות שלום ושיש בידה הסמכות המוסרית והפוליטית לקבל החלטות קשות.
ממשלה שהציבור סומך עליה שלא תקבל החלטות פזיזות מופקרות ואפילו מושפעות משיקולים זרים, דוגמת הסכמי אוסלו, שהועברו בכנסת בקולותיהם של שני חברים שמפלגתם והם התנגדו להסכמים, אבל הצביעו עבורם תמורת אתננים פוליטיים אישיים. זוכרים גם את ההתנתקות שאריאל שרון ביצע חרף תוצאות משאל חברים בליכוד, שמטעמה נבחר ובראשה עמד, שאותו יזם בעצמו וקיבל על עצמו לציית לתוצאותיו. וזאת על רקע רדיפה פלילית הזויה ונעדרת בסיס משפטי של הפרקליטות נגדו ובייחוד נגד בנו עמרי.
מה שחסר לקידום הליך השלום הוא גורם בינלאומי עם הבנה גלובלית של ההליכים במזרח התיכון, שיציע הצעה שעקרונותיה הוגנים ונותנים מענה למצוקות העיקריות של כל הצדדים, האזרחיות והלאומיות, וכשכזו מהווה בסיס למו"מ: אין כובשים ואין נכבשים. קונפדרציה ערבית־יהודית מגבול עיראק עד הים. מסגרת משותפת, פחות או יותר, על פי מתכונת האיחוד האירופי.
חופש תנועה, מגורים ותעסוקה בכל מרחבי הקונפדרציה. אזורים מעורבים ינוהלו על ידי הקונפדרציה. צה"ל והליגיון הירדני ישתפו פעולה כצבא הקונפדרציה, כאשר בדרך כלל הליגיון יישב ממערב לירדן וצה"ל ממזרחו.
נמשיך. אנשים שמתגוררים ביהודה, שומרון ועזה שאינם אזרחים של אחת משתי המדינות יבחרו באזרחות ההולמת את תחושתם הלאומית ומידת הזדהותם הבלתי מסויגת והמוצהרת עם הסמלים הלאומיים של מי משתי המדינות המרכיבות את הקונפדרציה. כולם יוכלו לגור בכל מקום וליהנות מזכויות תושב מלאות, אך יצביעו לפרלמנט של מדינת האזרחות שלהם ודרכה ייוצגו במוסדות הקונפדרציה.
החלטות של הקונפדרציה יתקבלו בהסכמת שתי המדינות. שתי המדינות ישמרו על צביונן ומשטרן כיום, ושני הצבאות יפעלו בשיתוף פעולה להגנת הקונפדרציה ושני מרכיביה. ואם וכאשר התנאים הבינלאומיים יבשילו לכך, גם מרכיבי הקוורטט ישותפו בהסכם ויהיו ערבים לו, יחד עם הליגה הערבית.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]