ביומה השלישי של המלחמה, נסענו הצלם יוסי אלוני ואני לקיבוץ בארי לסקר את הטבח הנורא. היה זה שני בבוקר, כשעוד חולצו הנותרים. הכבישים היו שחורים והשמיים היו אפורים, מעט גשם טפטף, ונדמה היה לי שאפילו אלוהים בוכה איתנו. בשער הקיבוץ, כשסביב היו כוחות צה"ל, מתנדבי זק"א וגופות הנרצחים, שמעתי לפתע קול מוכר קורא בשמי. היינו כבר בדרכנו החוצה וחשבתי שאני בטח מדמיינת. אבל הקול לא הרפה וקרא שוב "מאיה". הסתכלתי אחורה וראיתי את חברי הקרוב והאהוב אבידן רץ אליי, לבוש במדים, עייף, עיניו עצובות.

עצרתי את האוטו ורצתי אליו גם אני, החיילים מסביב התחילו לצעוק מה פתאום אני חוזרת אחורה, אבל לי כבר לא היה אכפת. רצתי לאבידן, חיבקתי אותו חזק־חזק. הבנתי, אולי לראשונה, את הביטוי "נופלת אל זרועותיו". חיבקתי, בכיתי והתפללתי שזה לא החיבוק האחרון. תודה לאל, הוא לא היה. החודשים חלפו ונפגשנו שוב, הפעם הרחק מהקרבות, בבית הכנסת בעין כרם, בברית של בנו הבכור נטע ישראל. בשבת הזאת החיבוק בינינו כבר היה אחר, הוא היה חיבוק של תקווה ולא רק של פחד. היו בו חיים.

בעוד יומיים בדיוק נציין את יום הזיכרון. אנחנו כבר יודעים, זה קורה מדי שנה. עוד בשעות אחר הצהריים הארץ תהפוך אט־אט שקטה, כלי הרכב יתמעטו בכבישים, כך גם ההולכים. לפתע, ההמולה תפנה את מקומה לדומייה, לרוך, לעדינות. זאת היממה היחידה בשנה שאין בה ציניות, אלא רק זוג עיניים פוגש בזוג עיניים אחר, בצפירה, מעל לקבר, בטקס זיכרון. זה יום שחילונים ודתיים גם יחד מעידים על הקדושה שבו. ואנחנו, ברגע נדיר, מסכימים לעצור ולהיות בענווה.

דממה מול התופת

אבל מה יהיה על היום הזה בעת הזו? האמת היא שאני לא יודעת. הרי איך מציינים את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה כשכבר שבעה חודשים אנחנו חווים אותו? כשמדי שבוע שירי הרדיו מספרים לנו מה עלינו להרגיש, כשהתוגה עוטפת את הארץ עם כל "הותר לפרסום" וכשאנחנו שואלים בחרדה גדולה עוד כמה משפחות יתווספו למעגל השכול?

בעוד יומיים, כשיגיע הערב, תישמע צפירת הזיכרון. אך מי מאיתנו שהיה בהר הרצל בחודשים הללו, וראה את תור המחכים במדרגות האבן בסופה של הלוויה אחת ולפני הלוויה נוספת, ירגיש כי כבר חווה אותה השנה. מי שחלף על פני ערימות החול שנערמו רק עתה בבתי העלמין, ועליהן שמות שלא הכרנו אך לעולם כבר לא נשכח, כבר עמד בה, ומי ששמע קול בכי ששמור למות גיבורים ולזוועות האיבה, צפירת הזיכרון כבר צרמה באוזניו. קולה דומה מדי לאזעקה, ליבבה, לתרועה, לקריאה נואשת.

קולה הגיח שוב ושוב מבין צלילי המלחמה, והיא הפכה לפסקול קבוע. פסקול של שנת אבל לאומי. פסקול ובו נקישה על דלת, זעקת שבר, עקירה. פסקול ובו מילים כדוגמת "כפר עזה", "גדוד 13", "שדרות" או "ניר עוז", כבר לא נשמעות אותו הדבר ואולי גם לעולם לא תשמענה.

מזהירים אותנו מפני יום זיכרון קשה במיוחד, אלוהים יודע שאני מזהירה גם את עצמי. הרי איך זוכרים כשמלחמה עוד מתחוללת, איך דוממים אל מול תופת רועשת סביב. במלחמת יום הכיפורים קברו את הנופלים בבית קברות ארעי בבארי, עד שהם הובאו לקבורה קבועה. נדמה לי שגם אנחנו עוד במרחב ביניים ארעי, שהבשורות בו טרם עוכלו, שהאבל עוד אפילו לא התחיל. שעוד אין בו מצבה ומקום התייחדות, אלא רק חול שעלול להתפזר אם לא נשים לב. אין ספק, מדי שנה יום הזיכרון מבקש להביט אחורה - אבל השנה אנחנו בכלל עוד בהווה.

לפני כמה שבועות ביקרתי בשכונת מישור הגפן בעיר אופקים. בכל מספר צעדים בשכונה יש פינת הנצחה. 52 מתושבי העיר נרצחו ב־7 באוקטובר, רבים מהם נפלו בעודם מנסים להגן על שכניהם. בכל פינה יש גם שלט שמספר במילים מעטות על מעשי גבורה שראויים לספר שלם. האחד יצא מהבית להגן בגופו, השני שמר על משפחתו בחיים, השלישי ביקש להציל את חבריו.

בלב השכונה יש רחוב קטן, הוא נראה ככל הרחובות וניתן לשער שכך גם היה. רחוב שצחוק ודאי נשמע בו, שמשפחה חצתה אותו בשובה מתפילה, שזוג אוהבים אחז לאורכו ידיים. אלא שבבוקר אחד קולות של שגרה וחיים התחלפו בקרבות העזים. ועתה, בזיכרונות המקום צפים גם חורי היריות, ההרס והשכול. לרחוב התווספה שכבת זיכרון כואבת, כזאת המשפיעה על כל מי שדורך בה. הצחוק עוד ישוב אליו, אין לי ספק, אבל עתה הוא רחוב בשנת אבל. השקט שורר בו וגם הבתים, כך נדמה לי, מרכינים את ראשם.

ואולי יותר מכל הרחוב – כמו הברית של בנו הבכור של אבידן – מבקש להזכיר לי, לנו, שעוד נשוב לאהוב, נשוב לטעת. נחיה כפי שציווה לנו. הברית, כמו הרחוב, מספרים סיפור של אומה שלמה שמבקשת גם היא ביום הזיכרון הזה נחמה מהמקום.

שנהיה ראויים לזכרם.
 
[email protected]