כנגד ארבעה ויכוחים קבועים יחסית דיברה התורה ששמה המציאות בישראל של שנת 2024: טיפוסי הבוקר אל מול טיפוסי הערב, אוהבי הקפה לעומת חובבי התה (שנמצאים במיעוט ארוך שנים, זה הזמן להשתנות), אלה שבטוחים שסיינפלד טובה מחברים מול הישראלים שחושבים ההפך (חברים טובה יותר במוני מונים), וקבוצת מעודדי חופש הביטוי בכל מחיר, בניגוד לאלה שמבינים את כוחה ההרסני של האופציה הזו. היום נדבר על החלק הרביעי של המשפט הארוך שכתבתי.
חלל חמישי ביממה: סמ"ר אריאל צים נפל בקרבות בצפון הרצועה
צה"ל חוזר לג'בליה: כמה זמן צפויה להימשך הפעולה בצפון הרצועה?
אם הקפדתם לצרוך חדשות גם השבוע, אתם ודאי מבינים לאן אני חותרת. נכון מאוד, אל הטוויטר שלנו, שלא זה מכבר זכה לשם החדש איקס, שהפך בזמן המלחמה לכר פורה להריסת היחסים הדיפלומטיים שלנו עם מדינות העולם. רק לפני חמישה ימים, פרסם שר התפוצות עמיחי שיקלי צמד מילים שאחת מהם היא קללה והשנייה חמאס, זאת על רקע הודעת ארגון הטרור כי החליט לקבל את ההצעה המצרית להפסקת אש מול ישראל.
לפני יומיים הצטרף לקלחת השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, שצייץ בחשבון הטוויטר שלו את המילים חמאס וביידן, קרי נשיא ארצות הברית בשבילנו, והניח לב באמצע, כתגובה לאיומיו של הנשיא כי יפסיק לספק לישראל תחמושת אם תיכנס לפעולה צבאית נרחבת ברפיח.
בואו נניח כמה דברים על השולחן. אני, ושכמותי גם יתר אזרחי מדינת ישראל כמדומני, חושבים כמו השר שיקלי. לאף אחד אין ספק בכך. מדובר בשטנים בדמות אדם, שניחנו ברוע שאפילו אי אפשר להעלות על הדעת האנושית. ואם נודה על האמת, לרובנו יש השגות מהאופן בו מתנהלת ארצות הברית בתקופה האחרונה, ורובנו גם יודעים שזה קשור גם לתפקוד הממשלה אבל זה סיפור אחר. ידידתנו הגדולה ביותר הייתה, יכולה, אולי, לנהוג אחרת. הדברים ברורים.
מה ההבדל? שאני, וכולנו, אנשים פרטיים. כל אחד ועולמו, מגוון ככל שיהיה. הגיגנו ככל הנראה לא יתפשטו כאש בשדה קוצים באמצעי התקשורת, לא ידברו עליהם ברדיו ובטלוויזיה בנוכחות נציגים משני צדי המתרס הפוליטי, והדבר החשוב ביותר – הם לא יכולים לסכן את מצבנו הביטחוני או את החטופים המצויים בשבי חמאס כבר כל כך הרבה יותר מדי ימים. גג מספר דו ספרתי של לייקים, תלת ספרתי אם כתבתם משהו ממש מעורר תרעומת, ואולי תגובה מאיזה דוד שחולק עליכם ב-180 מעלות. מזל שעברנו את פסח ולא תצטרכו להתווכח עם אותו דוד מדובר.
אבל לנבחרי הציבור שלנו יש אחריות. בייחוד עכשיו, כשכל כך הרבה ניצב על הכף, ושאיך שלא נסובב את זה – אנחנו חייבים את ארצות הברית לצדנו, חרף ההגבלות על רפיח וחרף האיומים בהפסקת אספקת הנשק. אין לנו ברירה. וכן, לפעמים חופש הביטוי חייב להיות בעדיפות פחותה, בעיקר כששתי מילים יכולות כל כך להזיק, ועוד מפיהם של שרים בישראל.
ולפינת הפוזיציה: יש שיגידו שמקפידים לבקר רק צד אחד של המפה. אז זהו, שלא. כל נבחר ציבור ששמו יעלה בראשכם מחמש השנים האחרונות ודאי כתב או אמר משהו בעידנא דריתחא. בשעת כעס. משהו שמוטב היה לוותר עליו אלף פעמים. הפעם אלה שיקלי ובן גביר, מחר זה יהיה מישהו מהאופוזיציה.
אפשר לחכות עם הקללות, עם הנאצות, עם הביקורת והקיצוניות הרטורית. גם כשזה הכי ברור בעולם. אפשר להיזכר במשלח היד ולהבין את גודל האחריות של 120 נציגנו. הם חייבים לעשות את זה בעצמם. כל תו בטוויטר יכול להעמיד בסכנה את היכולת שלנו להשיב את החטופים הביתה. את המפונים הביתה. את הלב שלנו למקום הנכון. זה באמת שווה את זה?