חורף 1995, שעת צהריים, הרחוב הראשי של דאליית אל-כרמל, הסואן בדרך כלל, מצטמצם למפגש קצר ונעים עם נערה מהשכבה בחטיבה. חילופי ברכות, חיוכים ונפרדנו לשלום. שתינו לא ידענו באותם רגעים תמימים, שהבשורה המרה על נפילת אחיה, ענאן קדור זכרונו לברכה, בפיגוע בבית ליד, תגיע זמן קצר לאחר מכן. קודם לאבי, ששירת במילואים במוקד קצין העיר, ומשם תזדחל ביגון רב לבית הוריו ולכל בית בכפר.
ההסברה העמיקה את המשבר עם ארה"ב? "האמירות של סמוטריץ' ובן גביר גרמו נזק גדול"
תקדים: גדרות ומחסומים יפרידו בין המשפחות השכולות לבן גביר בבית העלמין
זה היה הזיכרון הראשון האישי שלי, של אבל קורע נשמה על חייו של עוד חלל, שנגדעו במלחמה הארוכה על קיומנו. מאז, חיי, כמו חיי כולנו, נסדקו ונפצעו שוב ושוב מהרסיסים שחדרו ללבנו ודיממו עם כל אובדן של בן משפחה, חבר ומכר במערכות ישראל, מבלי לפסוח על אף חלקת אדמה ברחבי הארץ הטובה שלנו.
המסע המשותף של הקהילה הדרוזית והישוב היהודי החל שנים רבות לפני קום המדינה, הקשרים הלא רשמיים שנכרכו בזמן המנדט והובילו להקמת פלוגה דרוזית בכוח הצבאי היהודי, התלכדו עם הכרזת העצמאות ולאורך שבעת העשורים וחצי מאז. דרכנו המשותפת והאמונה בברית החיים יחד, שהתחילה לפני כמאה שנה, ויש שיגידו לפני אלפי שנים - מימי יתרו, זכתה להגנת מגילת העצמאות של מדינת ישראל ולהענקת מעמד עצמאי לקהילה שלי, לצד זכויות חקיקתיות, לנו ולקהילות המיעוטים הרבות בארץ.
עברית וערבית התמזגו יחד בחיי. מסורות עתיקות יומין של הקהילות השונות בארץ התחילו לעצב זהות ישראלית חדשה, כזו שגדלתי בה, בחיקה של קהילתי הקטנה המחוזקת בשתי אמונות: האמונה המונותאיסטית והפילוסופית העתיקה על מהות החיים והאמונה בהגנה על מדינתנו.
אבל לדאבוני, כולנו כאזרחי המדינה עדיין נלחמים על קיומנו. מאות מצבות שוכנות בשקט, מאז הכרזת העצמאות, בבתי העלמין הצבאיים הדרוזים. שלא כמנהגנו, נשים וגברים דרוזים פוקדים אותן מדי שנה, כדי לזכור ולהתייחד, וגם מדי כמה זמן כדי להטמין עוד גיבור באפלת האדמה. שמונה מהן עדיין טריות, טריות מדי.
חללים דרוזים שוכבים על כנפי השכינה ליד חבריהם החללים היהודים, הנוצרים והמוסלמים. כולם ציוו לנו במותם את אחדותנו, כפי שמילותיו של סא"ל סלמאן חבקה ז"ל, מיאנוח ג'ת, עודן מהדהדות: "כעת אנו מכינים את עצמנו להכות באויב. אני שולח לכם את החיזוקים שלי ואני מצפה מכם, עם ישראל, להמשיך להיות מאוחדים, חסונים, מלוכדים, כי רק ביחד נדע לנצח. כוחנו באחדותנו. זו העת להיות ביחד. זו העת להתאחד ולהוביל למטרה אחת - ניצחון. אין לנו ברירה אחרת".
מילותיו של יהונתן גפן בשיר בלדה לדרוזי מתארות היטב את עוז רוחם של הלוחמים הדרוזים, אך הגיע הזמן לשנות את הסיפא של הבלדה ולהביא לאחדות לא בין דם לדם, אלא בעיקר בין חיים לחיים.
שיהא זכרם ברוך, כל אחת וכל אחד, שחירפו את נפשם למען מדינתנו ולמען המשך חיינו בביטחון ובשגשוג.
הכותבת היא האישה הדרוזית הראשונה שמכהנת כדיפלומטית ישראלית, כיהנה כסגנית שגריר ישראל בבולגריה וביוון, כעת לוקחת חלק בציר ההסברה בשגרירות ישראל בוושינגטון.