מעולם לא חשבתי שיגיע הרגע, שאהיה חלק מיום הזיכרון. מעולם לא חשבתי שאצטרף למשפחה הזו, שאף אחד לא רוצה להצטרף אליה, משפחת השכול. מעולם לא האמנתי שאצטרך לדבר עליך, הילד הפרטי שלי, להיות הפה שלך, ולספר את סיפורך שאתה לא כאן. מעולם לא האמנתי שאשאר כאן אחרייך עם חור עצום בלב ובנשמה ואצטרך ללמוד מחדש את הכל. אז עכשיו אני לומדת.
לומדת לקום בבוקר, לומדת לנשום, לומדת לחייך, לומדת לדבר בשפה חדשה, לומדת לחיות עם עצב אינסופי – פשוט לומדת לחיות מחדש. אני פרידה, אמא של סמל ראשון איתי אליהו מרציאנו הי"ד, לוחם ומפקד בחטיבת הצנחנים בגדוד 890. איתי, בן הזקונים שלי, נולד באוגוסט 2003, תינוק מתוק ויפה, אח להילה, בתי הבכורה ולחן.
בן זקונים טיפוסי, חברותי, אהוב, חכם, מוכשר ובעל נטייה להקסים. ילד שכל האפשרויות היו פתוחות בפניו להיות מי שהוא רוצה להיות. תלמיד מצטיין, שחקן כדורגל מוכשר, ילד מוסיקאלי שאהב לנגן ולשיר ועם כל זאת צנוע ונחבא אל הכלים. אבל הדבר שהכי אפיין את איתי היא אהבתו העצומה למשפחתו, לחבריו ולמדינה. ילד ערכי שהיה מוכן להקריב את חייו למען חבריו ולמען אזרחי מדינת ישראל. כך אמר לחייליו וכך גם עשה.
ביום השביעי באוקטובר, התעוררנו לקול האזעקות שהחרידו מדינה שלמה. הערנו אותך ואמרנו – התחילה מלחמה. מבלי להסס לרגע קפצת מהמיטה, קראת את אינספור ההודעות שהגיעו מחברייך לצוות, ממפקדיך ופקודיך. בין יתר ההודעות הייתה אחת ממפקד הגדוד שביקש מכל מי שיכול שייקח נשק ויגיע לאזור שדרות.
לבשת מדים שהיו עדיין לחים, כי טרם הספיקו להתייבש, ואמרת שאתה יוצא לשדרות. ניסיתי לעצור בעדך, לעכב אותך מעט, אך אתה בהחלטיות של ילד – גבר הודעת לי: "אמא, בשביל זה התגייסתי".
אבא הקפיץ אותך לנקודת הגיוס בבית קמע. שם פגשת כמה מחברייך לצוות ויחד המשכתם עצמאית לאזור קיבוץ יד מרדכי. בצומת שבין קיבוץ יד מרדכי לנתיב העשרה, נתקלתם בשלושה אזרחים תמימים שהסתתרו כארבע שעות מאחורי השיחים, אזרחים שיצאו לריצת בוקר מאזור שדרות ונקלעו לזירת קרב.
אתה ושני חברייך, אילי גמזו ומעיין נחמני נשארתם לאבטח את האזרחים עד להגעת סיוע נוסף. במהלך הדקות הללו, הרגעתם את האזרחים, סייעתם להם לתקשר עם הבית והבטחתם שהכל יהיה בסדר עכשיו. אבל, הכל היה לא בסדר. לאחר כעשר דקות, הגיחה מהצומת חוליה של שישה מחבלים מצוידים ברימונים ובנשק רב. צעקת – "הותקלנו".
לאחר קרב של שעה, הוכנעת ילד שלי. איתי שלי ואילי גמזו, חברו לנשק, נפלו בקרב הזה, מעיין נחמני, החייל השלישינפצע והמשיך להילחם. שני אזרחים מקבוצת הריצה, נעמי שיטרית וקובי פריינטה נהרגו. נותר ניצול אחד מהקבוצה. חבריו של איתי שהיו בקרבת מקום ושמעו את הירי, הגיעו וסיימו את המלאכה.
חוליית המחבלים חוסלה כולה, בין יתר הדברים שנמצאו אצלם, נמצאו גם מפות לקיבוץ יד מרדכי, מסתבר שהחולייה הזו הייתה בדרכה לקיבוץ יד מרדכי. ולמעשה, במותם מנעו בנינו את הכיסה לקיבוץ ובכך הצילו רבים רבים. מאז ה-7 באוקטובר אני עסוקה רק בלהיות אמא שלך להנציח אותך ולספר עליך בכל מקום ולקבל כוח מכל האנשים שכל כך אוהבים אותך ומכל אלה שמתאהבים בך, רק מהסיפורים ומהתמונות.
כמה הייתי רוצה שתישאר הילד הפרטי שלי, התינוק שלי ולא אחד מאותם גיבורים של מדינה שלמה. כמה כואב לי על מה שהיה, על מה שקרה, אבל כואב עוד יותר מה שלא יהיה.
לא נחגוג לך יום הולדת 21, כי לנצח תישאר בן 20, לא תצא לטיול אחרי צבא כמו שרצית ותכננת כבר, לא תממש את אהבתך לעמית אהבת נעוריך, לא תמשיך ללמוד, לא תתחתן, לא יהיו לך ילדים ולנו, לנו לא יהיה אותך. הילד שלי, היה ילד, פשוט צנוע, מוכשר, חכם, יפה, חזק, אבל ילד.
ילד עם חלומות שרצה לחיות, שרצה ליהנות, שרצה לבלות, שרצה לגדול ולבנות חיים פה במדינה שאהב עם המשפחה שאהב, עם החברים שאהב... אלה היו כל עולמו.
הילד שלי איתי אליהו מרציאנו, היה מפקד ולוחם בצבא ההגנה לישראל, וככזה לקח את התפקיד ומילא אותו במסירות נפש וברצינות הראויה עד לסוף הידוע.
תרשו לי לסיים במילים מתוך השיר שכתב נועם חורב:
את השיר הזה
יש לגזור
ולתלות על המקרר
כי אחרי שהכל ייגמר
אחרי שעשן השריפה יתפזר
אחרי שספירת הנופלים תיעצר –
אנחנו נשאר.
ואסור שנשכח
איך נתנו כל כך אחד לשני
איך ישב ימני עם שמאלני
קיבוצניק עם עירוני
דתי עם חילוני
איך הסתדרנו
גם אתה ואני
שלא נתקבץ רק סביב אסונות
שנמצא בנו את האומץ להשתנות
שנזכור גם ארחי שהכול יירגע
אין לנו קמטים מיותרים לדאגה
שנחרוט על העור את צוואת הרוקדים
שלנצח נהיה מאוחדים
שלא נתפתה לפוליטיקה זולה
שנלך בדרכי מחילה וחמלה
שלא נחזור על אותה הטעות
שגם בתוך מבוכי המציאות
נחפש את הטוב
כמר מעכשיו
שלא נגלה בסופו של הקרב
שהכול היה בעצם לשווא
את השיר הזה
יש לגזור
ולתלות על המקרר
כי אחרי שהכול ייגמר
אחרי שעשן השריפה יתפזר
נצטרך לבנות חיים
ממה שיישאר.
ובנימה אישית אומר בואו נהיה ראויים להם, בואו ביחד נמלא את צוואתם להגן ולשמור על המדינה של כולנו, בואו נתאחד, בואו נקשיב בואו נהיה טובים אחד לשני. בשביל אלה שאינם ובשביל אלה שצריכים להמשיך ולגדול כאן, וגם אם לא נסכים על הכל, חשוב לזכור כי לכולנו מטרה משותפת, לכולנו מדינה אחת ואין לנו אחרת. בואו לא ניתן לאויבנו את התענוג לראות אותנו מתפרקים, שונאים, רבים, נלחמים בינינו. בואו נתאחד, כי רק ביחד ננצח את המלחמה הזאת.