שנים רבות לפני שנולד ארגון הטרור הרצחני חמאס, פעל ארגון האם שלו במצרים - "האחים המוסלמים" נגד יהודים. בעיצומה של מלחמת העצמאות ב-1948 שלחו מטעם התנועה האסלאמית מתנדבים להילחם לצד הצבא המצרי נגד מדינת ישראל שזה עתה נולדה.
כדי ש"נצח ישראל לא ישקר" – כולנו צריכים לעבוד בזה | דעה
בניגוד למה שחשבנו: עד עכשיו לא הגדרנו נכון את הבעיה העיקרית של המלחמה
אלא שהתכניות לא עבדו כצפוי והחלום "לשחרור פלסטין" הלך והתרחק ככל שהתרבו כישלונות הצבא המצרי בחזית. האחים המוסלמים ניצלו את המלחמה כדי לצבור לא מעט נשק וחומרי נפץ והם הסתירו חלק ממנו במקומות מסתור ברחבי קהיר, כדי להוציא לפועל מעשי טרור.
נקמה ביהודים
מזירת המלחמה התרבו הידיעות על כישלונו של צבא מצרים. בנוסף, הגיעו ידיעות על פגיעת צה"ל בערבים הפלסטינים ובריחתם. האחים המוסלמים החליטו להתנקם ביהודי קהיר. יהודי "חארת אל-יהוד" (שכונת היהודים) הפכו לבני ערובה. ההידרדרות במצבם של היהודים לא התחילה עם המלחמה. היו פגיעות ביהודי מצרים כבר בשנות ה-30, בהשראת הנאצים והלאומיות הערבית. רבים במצרים קיוו שגרמניה תכבוש את ארצם ותשחרר אותה מהשליטה הבריטית, אחרי שצבא הגרמני כבש את לוב. אך הצבא הבריטי ניצח ב-1942 בקרב אל-עלמיין את הוורמאכט ומצרים וכך גם ארץ ישראל ניצלו מכיבוש הנאצים. בהשפעת האווירה האנטי-יהודית, התגייס לצבא הבריטי יהודי צעיר בשם ג'אק לוי שמשפחתו התגוררה בחארת אל-יהוד. הוא שרת בחיל ההנדסה הבריטי וגם נפצע וטופל בבסיס הבריטי בתל אל-כביר.
בשל התרבות ההתקפות נגד יהודי חארת אל-יהוד, הקימו צעירים בשכונה קבוצת שומרים מקומית, אך היא לא יכלה למנוע את הפיגועים. החל מקיץ 1948, הניחו פעילי האחים המוסלמים פצצות בשכונת היהודים על גבי עגלות תלת-אופן, פצצות שהיו גדולות וקטלניות במיוחד לפי התיאורים. ב-20 ביוני אירע הפיצוץ הראשון ברובע היהודי-קראי, שמוטט בניינים והביא להרג 22 יהודים ועשרות פצועים. המידע שבידינו מלמד על סדרה של פיגועים בסגנון זה נגד יהודים רבנים וקראים, שהביאו למותם של עשרות יהודים, בעיקר בחארת אל-יהוד. אנו יודעים על הפצצות שהוטמנו וכמה יהודים נהרגו ונפצעו, אך עד לאחרונה, לא היה ידוע על הפיגועים שנמנעו, בזכותו של ג'אק לוי.
מלאך בגיהינום
בספרי זיכרונות שהותירו יהודים מהשכונה, חוזר תיאור של ג'אק לוי ששרת בצבא הבריטי, שם צבר ניסיון בפירוק פצצות. אחרי שירותו פתח לוי חנות לאופניים ואופנועים בכניסה לשכונה, על כן כונה בערבית "אל-עגלאתי". בחודשים יוני-ספטמבר, כאשר איתרו יהודים פצצות בשכונה מהרו לקרוא לג'אק להגיע כדי לנטרל אותן.
לדוגמא, רוזה מולכו, שאימה מתה באחד הפיגועים, סיפרה על פיצוצים שסוכלו בעזרתו של "יהודי חסון בשם ג'אק אל–עגלאתי, שידע לפרק מטעני חבלה. הוא נקרא בפי כל 'ג'אק אל–עגלאתי' כי היה מתקן אופניים לכל הצעירים בשכונה". במכתב ששלח יהודי ממצרים למשרד המיעוטים מופיע תיעוד מצמרר של אחד המקרים מחודש יולי 1948:
"שתי פצצות ושלישית טורפדו קרקעי שעמדו לפוצץ את כל הרובע, שהיו אמורות להתפוצץ על ידי מנגנון השהיה, פורקו 3 דקות לפני זמן הפיצוץ על ידי יהודי מהשכונה ששירת בצבא הבריטי".
הפיגוע הגדול האחרון אירע ב–22 בספטמבר. באותו היום ראתה יהודייה מהשכונה קופסה חשודה על תלת–אופן שעלה ממנה עשן. היא ואדם נוסף שהיה לידה קראו לג'אק לבוא מהר. כאשר בדק את הקופסה, ראה כי היא מכילה מספר פצצות והבין כי הפעם הגיע מאוחר מדי. הוא קרא לסובבים להתרחק, ויהודים הפצירו בו שיימלט. אולם ג'אק נותר במקומו וניסה לנטרל לפחות פצצה אחת, כדי להקטין את מספר הנפגעים. לוי הקריב את חייו - פיצוץ אדיר החריד את השכונה. שני בניינים התמוטטו, תשעה עשר יהודים נהרגו ושישים ושניים נפצעו.
משה מקמל, יהודי מהשכונה כתב בזיכרונותיו: "ביום בהיר בקיץ של 1948 חזרתי מהעבודה מוקדם כדי לנוח, כי הייתה לי שמירה באותו הלילה. 'האחים המוסלמים' הביאו תלת-אופן ושמו באמצעו קרש. מעליו היו סוכריות וסיגריות. מתחתיו הניחו חומרי חבלה, וגררו אותו אל הרחוב, ואדם שהיה בצבא הבריטי ניסה לפרק את מטען החבלה - אך לא הספיק".
ללא רחמים
לאחר הפיצוץ, קראו אנשי המשטרה לביתו הבכורה רוזה לוי לזהות את גופת אביה, שהייתה מוטלת ערומה ומכוסה בעיתונים. היא זוכרת את הערבים צוהלים ומהללים את המפגעים. היא זכרה גם את סבתה, אמו של ג'אק, מתחננת לפני אנשי המשטרה שיתנו לה לראות את בנה, אך לשווא. המשטר המצרי אפשר לאחים המוסלמים להשתולל ולא עצר בעדם. נהפוך הוא, הוא עודד את ההסתה נגד היהודים ועיתון אל-אהראם הפיץ שקרים כאילו היהודים אחראים לפיגועים, כמעשי נקם בין רבנים לקראים כביכול.
עיתון אל-אהראם דיווח על הפיצוץ והזכיר את שמו של ג'אק לוי. גם תחנות הרדיו שדיווחו לאחר כמה ימים על הפיגוע הזכירו במפורש את שמו. בישראל דיווחו העיתונים 'הצופה' ו'מעריב' על מותו בפיגועים בקהיר, על בסיס דיווחים ברדיו רמאללה וברדיו קהיר.
זוכרים את ג'אק לוי ז"ל
ג'אק לוי אל-עגלאתי נשכח במשך השנים. רק שלוש בנותיו המתגוררות בארץ, רוזה, ויקי וירדנה, סיפרו במשפחה בגאווה את סיפור גבורתו.
גב' לבנה זמיר, נשיאת 'התאחדות עולי מצרים בישראל' ויושבת ראש ה'אגודה לידידות ישראל–מצרים', שהכירה את הסיפור באופן אישי עודדה אותי לכתוב מחקר על מפעל ההצלה של ג'אק לוי.
כמה פצצות הספיק ג'אק לפרק לפני מותו? כמה יהודים הציל שצאצאיהם חיים היום בישראל? אין בידינו מידע מדויק, אך בתו הבכורה רוזה, שהייתה בשעת האירועים בת 10, ידעה לספר כי אביה הוזעק פעמים רבות בקיץ הארור של יהודי קהיר ב-1948.
ג'אק לוי אל-עגלאתי מונצח כיום באתר הנמצא קרוב לשתי בנותיו, רוזה וויקטוריה, המתגוררות בנהריה. ראש עיריית נהריה רונן מרלי אישר ב-2020 להציב שלט לזכרו בקטע שביל אופניים בצד הדרומי של כביש 89. הודות ללבנה זמיר, שמו של ג'אק מופיע מאז 2022 גם במרכז למורשת יהדות מצרים בתל אביב, בלוח זיכרון שעליו הונצחו ארבעה יהודים מצרים שהקריבו את חייהם למען מדינת ישראל מאז הקמתה – ג'אק לוי אל-עגלאתי, המרגל אלי כהן יליד אלכסנדריה, ושני מפקדי חוליות שנלכדו במסגרת "עסק הביש" – ד"ר משה מרזוק והמהנדס שמואל עזר.
בעקבות אירועי הדמים של 1948 והאיום על היהודים עם עלייתו לשלטון של גמאל עבד אל-נאצר ב-1956 עזבו את מצרים רוב היהודים, כמאה אלף, ונותרו בה בודדים. זו הייתה רק זירה אחת בטרגדיה העצומה של גירוש יהודי מדינות ערב, עליה ממעטים לדבר בפורומים בינלאומיים. הקהילות היהודיות שהיו קיימות יותר מאלפיים שנה, לפני שנולדו הנצרות והאסלאם, אינם עוד. קרוב למיליון יהודים ממצרים, אלג'יריה, תוניסיה, לוב, עיראק, סוריה, לבנון ותימן גורשו. קהילה יהודית קטנה שרדה רק במרוקו (כ-2,500 מתוך 250 אלף).
בנותיו של ג'אק אל-עגלאתי עלו לארץ בשנות ה-50. יש להן בנים ובנות, נכדים ונינים בישראל.
למאמר המלא מכתב העת 'פעמים' גיליון 158 (2019):
ד"ר ירון פרידמן הוא חוקר מרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם באוניברסיטת חיפה. ירון מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן: https://did.li/CWtlC