כמו גנבים בלילה בתואנת שווא ביטחונית, ממשלת החורבן הפיקה לנו טקס משואות מהונדס, מזויף ומנותק. זהו המשך ישיר לניתוק המוחלט של הממשלה, ובעיקר של ראש הממשלה מהעם, לאפס מנהיגות, לאי־היכולת לעמוד מול הציבור, לקבל ביקורת ולספוג מחאה, המשך ישיר לבריחה מאחריות.
סוף ידוע מראש: זה העתיד של חוק הגיוס החדש
ממשלת ישראל, הגיע הזמן להניח את המפתחות וללכת הביתה | אפרים גנור
טקסים שכאלה מפיקים בצפון קוריאה, ברוסיה, בדיקטטורות, לא במדינה דמוקרטית. נתניהו ברח גם מכל טקסי יום העצמאות - טקס החיילים המצטיינים, חידון התנ”ך ופרס ישראל, שם חשש להיתקל חלילה ביזם ההייטק המצליח, האב השכול איל וולדמן. וכל זה מגיע אחרי שלמשפחת השכול נוספו השנה למעלה מ־1,500 קורבנות שנרצחו ונהרגו באסון ה־7 באוקטובר ובמלחמה.
מלחמת אין ברירה צודקת מאין כמותה שמנוהלת למרבה הצער באופן כושל ומחפיר, מלחמה שנראה כי יש מי שמעוניין להמשיך ולמרוח אותה כדי לא להגיע לרגע האמת, שבו יצטרך לעוף מכיסאו בבושת פנים בשל אשמתו באסון, בשל החלשת ישראל בעקבות “הרפורמה” הפושעת והמקוללת, בשל חיזוק חמאס והעברת מיליוני הדולרים כדי לקנות שקט מזויף, בשל דרדור היחסים עם ארצות הברית, ובשל הפיכתה של ישראל החזקה והצודקת למצורעת בעולם כולו.
ביטוי מובהק למריחת המלחמה הזו הוא הזלזול שהפגין נתניהו בעשרות אלפי תושבי הצפון שממהרים לשיטתו לחזור לביתם, כששאל מה יקרה אם יחזרו רק בעוד חצי שנה. למעלה משבעה חודשים שהמלחמה הזו נמשכת, חמאס רחוק מחיסול, החטופים נמקים בשבי, אין אופק מדיני, והאיש שלא יודע ולא רוצה להחליט עסוק בחיזוק קואליציית הכהניסטים שלו.
אחרי האסון העצום הזה עמדנו השנה בין שתי צפירות. צפירת יום הזיכרון לחללי צה”ל ונפגעי פעולות האיבה לא נשמעה הפעם לבדה, ובשל מראות האימה מהטבח הנורא, כמו התאחדה אוטומטית כמעט עם צפירת יום הזיכרון לשואה ולגבורה. שתי צפירות שהפכו השנה לקול אחד, לזעקה גדולה שפילחה את הלב השבור לרסיסים. וגם לאחר הזעקה הגדולה הזו נמשך הניתוק מקפיא הדם. במקום לקיחת אחריות, סיום מוצלח ומהיר של המלחמה, חיבוק אמיתי למשפחות השכול ומשפחות החטופים, קיבלנו היאחזות בקרנות המזבח, והמשך השקרים, הפילוג והשיסוי.
למרבה הצער גם התקשורת הישראלית חטאה הפעם והתמסרה לשלטון. אי אפשר היה לעמוד מנגד כאשר הממשלה הולכת והופכת את ישראל לדיקטטורה ומפיקה טקס שעומד בניגוד גמור לכל מה שמייצגת תקשורת חופשית במדינה חופשית. היה על קברניטי הערוצים להעמיד אולטימטום לממשלה - אם הטקס לא ייערך בשידור חי, לא נשדר, ואם הממשלה עדיין הייתה מסרבת, אסור היה לערוצים הגדולים לשדר את דבר השלטון. לכל היותר היה עליהם לשדר ממנו קטעים קצרים בלבד. טקס בזוי שכזה מתאים שישודר רק בערוץ השלטון שממילא משדר תעמולה מבוקר עד ערב ומהלל את השליט העליון.
איך קרה שאפילו את השכול הפכנו לפוליטי? איך קרה שאפילו בחטופים ובמשפחותיהם אנחנו נותנים סימנים של ימין ושמאל? איך זה שאפילו בבתי העלמין איננו יכולים לעמוד ביחד? ואיך זה שהממשלה מציינת את יום העצמאות בלי הציבור? לא, אנחנו לא מאוחדים, גם אם יש מי שמשתמש בסיסמה החלולה "ביחד ננצח". מי שלא מקשיב לציבור, מי שלא שומע את זעקתו, מי שלא יכול להכיל ביקורת, מי שנעדר מטקסים שהפכו לסמלי המדינה, לא יכול להנהיג עוד.