קשה להאמין איך מתוך מוסדות העילית של אמריקה מגיעות תמונות מוטרפות של צעירים משולהבים, שמונעים מתוך שילוב מסוכן של שנאה יוקדת, בורות תהומית ופוליטיקת זהויות חלולה והרסנית. ספק אם המפגינים, המכנים עצמם “פרו־פלסטינים”, יודעים להצביע היכן נמצאת ישראל על המפה, והם חסרים כל מושג בסיסי על אודות מה שקורה כאן.
"קונספציה של שר ביטחון שכשל": מתקפה קשה בקואליציה נגד גלנט
נתניהו וגלנט על מסלול התנגשות: "לא מקבל תשובות"; "בלי תירוצים"
בשני העשורים האחרונים התחזקה מאוד באמריקה ברית מיעוטים פרוגרסיבית שמחלקת את העולם למדכאים ומדוכאים ומציעה, דרך הפריזמה הפשטנית הזו, לראות את היהודים כקבוצת כוח מדכאת, מניפולטיבית ופריבילגית, שדין זכויותיה הלאומיות להימחק.
חלקם קוראים להשמיד את ישראל, בתוכם יש המניפים שלטי חמאס ועונדים את סמלי התנועה, כשלצדם, באופן סוריאליסטי, מוחים למען זכויות הקהילה הגאה, פעילי סביבה או מגדר. כל ניסיון להסביר מה יעלה בגורל הומוסקסואל ברמאללה או לתאר את הדיכוי האלים של נשים בעזה ייתקל בחומה בצורה. העובדות אינן משנות גם אם הן מוצקות, האמת היא רבת־פנים ותמיד ניתן לסתור אותה למען המטרה.
התמונות אכן מטרידות, אך הסכנה האמיתית היא שלנגד עינינו מתהווה איום חדש בדמות קריסה אפשרית של הברית האסטרטגית של ישראל עם אמריקה, כשדור המפגינים יכבוש בשנים הבאות את עמדות הכוח בפוליטיקה, בכלכלה ובחברה שם. לכן, התנועה הפרוגרסיבית אינה מרד נעורים אינפנטילי ושולי כי אם איום קרוב ומשמעותי, שעלול לשרטט מחדש את מדיניות המעצמה החזקה בעולם.
ההפתעה שאוחזת כעת בישראלים רבים בשל הגל העכור ששוטף את אמריקה צריכה להוות זרז לשינוי ולפעולה. בשני העשורים האחרונים ישראל התייחסה די בביטול לתופעה והותירה את הארגונים היהודיים לבדם. באותו הזמן הציפו קטאר ודומותיה את הקמפוסים במיליארדי דולרים כדי לקנות כוח והשפעה.
דוחות שהוצגו לקונגרס הדגישו את הסכנה בשחיקת הנורמות הדמוקרטיות־ליברליות והתפשרות על האתיקה האקדמית באותן אוניברסיטאות, כפי שבאו לידי ביטוי גם בהופעה המבישה של הנהלותיהן בדצמבר האחרון ובהצעות הכניעה שהציעו עכשיו כדי לפייס את האספסוף, אשר חשפו את ערוותן המוסרית. בנוסף, באותם המוסדות נמדדה נסיקה מטאורית של 300%־250% במספר התקריות האנטישמיות בשנים האחרונות.
ישראל אינה יכולה להתמודד עם ההון הקטארי, ואת מה שלא עשתה ב־20 שנה לא ניתן לתקן בכמה שבועות, תוך כדי מלחמה. אך מעתה עליה להגדיר זאת כאיום על הביטחון הלאומי שיש להתמודד עמו בנחישות ובעקביות בשלושה אופנים עיקריים: שיתוף פעולה הדוק עם וושינגטון לקידום חקיקה נגד אנטישמיות, כמו זו שמקודמת בימים אלו בתמיכה דו־מפלגתית, וכן ניטור התרומות הרעילות שמועברות לאוניברסיטאות.
עלינו להבטיח שכמה שיותר אמריקאים יפנימו שמדובר בהשתלטות עוינת על הקמפוסים ובאיום ישיר על ילדיהם ועל החברה האמריקאית כולה, ולא רק על היהודים שבה.
שנית, זירת הקרב העיקרית היא הרשתות החברתיות, ושם ישראל אינה קיימת. נתקענו במאה הקודמת ואנו מעדיפים להיאבק דרך דוברים רשמיים ומשרדים ממשלתיים, מה שלא עובד יותר. הממשלה לא יכולה לעמוד בקדמת הבמה ועליה להסיט משאבים ניכרים לתמיכה ביוזמות פרטיות שהתגלו בחודשים האחרונים כנועזות וכמוצלחות בניטור ויירוט אינדוקטרינציה רעילה ברשת ובקידום נרטיב נגדי בצורה יצירתית ויעילה.
ולבסוף, חובה להפעיל לחץ ציבורי ופיננסי כבד מאוד על האוניברסיטאות והנהלותיהן לעמוד במחויבותן הערכית והציבורית להבטיח מחדש את הקמפוסים כמקום בטוח, שבהחלט מאפשר ביקורת ומגוון דעות, אך שהמחויבות בו לאמת נשמרת ולא מטופחות בו עוד חממות רעילות של אלימות ואנטישמיות.
הכותב הוא מנכ"ל הפדרציה היהודית של ניו יורק בישראל