יש הרבה מה לומר על מקבלי ההחלטות שלנו, שגם בשעה הקשה הזו לא מצליחים ליצור ולו תדמית אחידה של שיתוף פעולה וניהול אחראי ונטול אינטרסים של המערכה הזו. אבל, בניגוד לדגש של התקשורת הישראלית לניתוח המצב הפוליטי של חברי קבינט המלחמה שלנו, אני מבקש להתייחס דווקא למהות - תכני הויכוח המקצועי-אידיאולוגי שניטש מאחורי הקלעים.
פתרון למעבר רפיח? ההצעה המפתיעה של ישראל למצרים | דיווח
תזה אחת אומרת - עבודה בטור היא בלתי נמנעת. אין קיצורי דרך. קודם פירוקו הצבאי של חמאס, ורק לאחר מכן דיון על מי יחליף אותו בשלטון ואיך תיראה עזה ב"יום שאחרי" (וזה לא יהיה חמאסטן או פתחסטן). התזה השנייה גורסת - הקביעה כיצד תיראה עזה ב"יום שאחרי" היא חיונית כבר עתה כדי להכווין את צה"ל וכדי למנוע כרסום של חמאס בהישגים הצבאיים שהושגו עד כה והכנת הקרקע שלו ל"יום שאחרי" (שגם בה אסור שתיכון חמאסטן). ואני טוען – גם וגם וגם וגם.
היות שאנו לא בתחילתה של המלחמה הרי שמותר לנו כבר, שבעה חודשים מאז פריצתה, לבחון את כל הנחות היסוד של הניהול שלה ולשנותן. אנו נגלה כי תיזות שהיו תקפות בתחילת הדרך איבדו זה מכבר מהרלוונטיות שלהן, וכי גם המיקוד שלנו צריך להיות מקביל – אזרחי לצד צבאי. המציאות היא שהמערכת הצבאית של חמאס פורקה ברובה, אבל הארגון עדיין עומד על כנו כשליט הרצועה.
המציאות היא שמודל ההפעלה של צה"ל - דוקטרינת היציאה מהשטח והמשך תחזוקו הביטחוני בפשיטות משטח ישראל - נכשל כבר במבחנו הראשון - כמעט לכל אחד מהמרחבים שצה"ל נטש, חזר חמאס, לרוב בתצורה אזרחית (עיריות, ועדות חירום, חלוקת סיוע הומניטרי וכו').
המציאות היא שהפעולה ברפיח התעכבה מספר חודשים רב, ומרגע שהיא מבוצעת נראה כאילו מוטלים עליה רסנים רבים שמעלים סימן
שאלה לגבי היכולת (המדינית לא הצבאית) להשיג את ההישג הצבאי במרחב זה (למעט ההשתלטות על ציר פילדלפי שהיא משמעותית אסטרטגית ואינה קשורה לגדודי חמאס או לכוחו הצבאי).
המציאות היא שהכנסת סיוע הומניטארי רב לרצועה וויתור על מנוף הלחץ הומניטרי על חמאס בתמורה להקלת לחץ אמריקני, בינ"ל ואזורי ואולי הגעה לעסקת חטופים שנייה - נכשלה. המציאות היא שיציאת כמעט כל כוחות צה"ל מהרצועה במהלך פברואר האחרון לא הניבה אף היא כל הקלה בלחץ האמריקני והבינ"ל ולא עסקת חטופים שנייה. יתירה מכך – היא אפשרה לחמאס לחזור ולבסס את שלטונו ואת שימור כוחו ככתובת מול האוכלוסייה האזרחית.
בצפון, המציאות היא שמשהו השתנה בשבוע האחרון. נראה כאילו איראן הסירה חלק מהרסנים שהטילה עד כה על חיזבאללה, ויתכן שיש עניין שם ביצירת חזית משמעותית נוספת כדי לנסות ולהציל את שארית כוחו הצבאי של חמאס. המשמעות היא ירי רחב יותר גיאוגרפית (מול מטרות צבאיות) וקטלני יותר (מול מטרות אזרחיות) ותגובות צה"ליות קטלניות, אך כירורגיות שדומה שאינן מצליחות ליצור את ההרתעה הנדרשת מול חיזבאללה שתאפשר מניעת הסלמה בצפון בעודנו נלחמים בעזה.
בשורה התחתונה – חמאס מתמקד בשימור יכולותיו השלטוניות ואילו צה"ל נלחם מול כוחו הצבאי. כרגע אין פעילות משמעותית מול כוחו הריבוני ואף גורם לא תפס את מקומו מול ובקרב האוכלוסייה הפלסטינית בעזה. בצפון - לבנון באחד המשברים הגדולים שידעה, יש ביקורת מופגנת ותסיסה נגד חיזבאללה במחוזות רבים, וצה"ל – בניגוד לפעילותו בתחילת המלחמה, פסק מלהפעיל לחץ על האוכלוסייה הלבנונית כדי שזו תרסן את חיזבאללה (וזה בהישג יד). כשתמונת המצב היא כזו, דומה שניהול המלחמה של ישראל לא יכול להישאר על כנו, ויש צורך בשינוי משמעותי.
היות שהמציאות מורכבת ומחייבת פתרונות יצירתיים. הגישה של "זה או זה" או הגישה של "עבודה בטור ולא במקביל" שמציגים רבים בדרג המדיני (כולל ראש הממשלה ושר הביטחון) ובצה"ל אינה רלוונטית עוד. גם הגישה לפיה ניצחון צבאי ברפיח הוא ניצחון במערכה כולה היא גישה שגוייה.
שלושה ממדי שינוי בניהול המלחמה:
1. לחשב מסלול מחדש מה חשוב/משפיע על האויב (חמאס, חיזבאללה) יותר מכל – ולפעול מולו הן צבאית והן במאמצים נוספים – במקרה הזה מדובר באוכלוסייה האזרחית בעזה (מי הריבון עליה) כמו גם בלבנון (לגיטימציה לחיזבאללה כמגן לבנון).
2. חזרה מניהול של מאמץ צבאי בלבד, לניהול של מספר מאמצים נוספים כמו שמלחמה מחייבת - הומניטארי, משפטי, כלכלי ותודעה. מטרתם - לוודא שחמאס לא יהיה קיים כגורם שלטוני ביום שאחרי.
3. מעבר מניהול ליניארי בטור (זה אחרי זה) של המלחמה לניהול במקביל (זה לצד זה בו זמנית) של מספר מאמצים ושל פעילויות צבאיות.
לכן, הדרך לניצחון על חמאס עוברת בהפיכתו ללא רלוונטי כריבון ברצועה. זה לא חמאסטן ולא פתחסטן כפי שמוצג בתקשורת. יש פתרונות ביניים - חלופה שלטונית אזרחית שתחלק את הסיוע ההומניטארי לאוכלוסייה, שתפקח על המערכת המוניציפאלית ומערכת הבריאות - בתחילה זמנית לזמן הלחימה ובהמשך פתרון של קבע.
הפתרון הזמני יכול להיות צה"ל, מנגנון של מדינות ערב בהובלת ארה"ב או לחילופין חברות פרטיות אזרחיות אמריקניות או בינ"ל שינהלו שאת השטח בשליטה ביטחונית של צה"ל. אפשר ליישם פתרון נקודתי באזור שנמצא בשליטה מלאה שלנו וכבר טוהר בצפון הרצועה ולאט לאט להתחיל להרחיב ליתר שטחי הרצועה בהם הסתיימה הלחימה המשמעותית, כאשר ברפיח ובמחנות המרכז תימשך במקביל הלחימה במלוא עוזה.
בצפון - הדרך לרסן את חיזבאללה היא לאיים על הכובע הלבנוני של "מגן לבנון" בו הוא מתעקש להחזיק. המשמעות היא, שבמקום לכוון רק פעולות באש נגד אתרים צבאיים ובכירים כאלו או אחרים בארגון, יש שלל פעולות (שאינן רק הפעלת כוח צבאי קלאסי) שיכולות להשפיע על האוכלוסייה לרסן את חיזבאללה מחשש לפגיעה בה ובשגרת החיים בלבנון.
ממליץ למקבלי ההחלטות לשבת לשולחן אחד ולבחון מחדש את הנחות היסוד שעליהן בנויה תוכנית המלחמה הזו, ולהפסיק לדבר רק בשפה הצבאית. השפה הזו כפי שהוכח לנו היא מוגבלת ויש להתחיל לדבר גם בשפה אזרחית/שלטונית/ציבורית מול האוכלוסייה האזרחית בראש ובראשונה בעזה אבל גם בלבנון.
סא"ל במיל'; עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים