מגיש אולפן שישי דני קושמרו פתח אמש (שישי) במתקפה על הזמר אריק קלפטון, לאחר שהאחרון החל להופיע לאחרונה עם גיטרה הצבועה בצבעי הדגל הפלסטיני. את אקט הסולידריות של קלפטון כינה קושמרו "פרובוקציה למען הפלסטינים", כאילו אין שום צורה שבה גילוי זעזוע מהרג חסר תקדים של אזרחים בלתי מעורבים פלסטינים יכול להיות לגיטימי.
״פעם היית הגיבור שלי״: דני קושמרו סוגר חשבון עם אריק קלפטון
קושמרו נפרד מהממלכתיות ומקלל באולפן - ואיך זה קשור לערוץ 14?
רק לפני כמה ימים חגגו הכותרות בישראל על שינוי מניין המתים הרשמי בעזה: לפי נתוני האו"ם שעודכנו לאחרונה, מתוך כלל ההרוגים ברצועת עזה "רק" 12,756 הם נשים וילדים - ולא 25 אלף.
אפילו אם לא מתייחסים לשיוכם הארגוני או מעורבותם של יתר ההרוגים שהינם גברים, מדובר בהרג חסר תקדים. רק בשנה שעברה, במהלך מבצע "מגן וחץ" ישראל סערה בוויכוח על "הנזק האגבי" שגבתה ישראל ברצועת עזה, כאשר עשרה בלתי מעורבים נהרגו בפעולה ישראלית.
כיום, איש בישראל לא מדבר על נזק אגבי, או אפילו מידתי. אחרי שבעה באוקטובר הישראלים הקשיחו את לבם לנעשה בשמם בעזה, ולא קשה להבין אותם. אנחנו נתונים בטראומה קולקטיבית מתמשכת, ובמצב הזה קל להתמסר לאדישות ולרגשות אשמה. אפילו לי, שמגדירה את עצמי על הקצה הרחוק של המפה השמאלית, לקח תקופה מסוימת להיות מסוגלת לפנות בלב שלי מקום.
אבל זה בדיוק העניין, כמה שרגשות הנקם או תחושת ה"מכה קלה בכנף" שחווים הישראלים הגיוניות לאור המראות והסיפורים המזעזעים שנחשפנו אליהם מאז שבעה באוקטובר, אי אפשר להעמיד פנים שיש בעמדה הזאת עליונות מוסרית.
כואב לקרוא את הנאמר עלינו בעולם כיום, ואולי כואב עוד יותר לראות את המציאות נעה קדימה, יום אחרי יום, בעודנו מחכים ש"אחרי החגים" יגיעו כבר שבעה חודשים. אחרי חודשים ארוכים של מלחמה, אזרח העולם הממוצע כבר מזמן המשיך לעבר הטרגדיה הבאה.
אם הזדעזע הוא מאירועי שבעה באוקטובר, יתכן וזאת לא הייתה עמדה "בעד ישראל ונגד חמאס", אלא זעזוע מטבח מזעזע שהתקיים באוכלוסייה אזרחית. באותה מידה, אנחנו צריכים להפסיק לראות את הכאב על תושבי עזה כעמדה "נגד קיומה של מדינת ישראל ובעד הטרור הפלסטיני".
זהו לא משחק כדורגל בו בוחרים קבוצה אהודה ודובקים בה באש ובמים. וגם אם היה כזה – מספר ה"גולים" שאנחנו הבקענו לאוכלוסייה האזרחית של הקבוצה השנייה, על ילדיה, קשישיה, נשותיה (וכן, גם גבריה, שאל לנו לספור אוטומטית כמחבלים) גבוה בהרבה מזה שכבשה הקבוצה היריבה על אזרחינו.
"זה לא אנחנו", אומר קושמרו לקלפטון. "זה אתה", וזה לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת: אלו אנחנו שרואים את ההרס ברצועה מהמצלמה של מטוס הקרב, או מצילומי הלוויין. אלו אנחנו, שבעודנו שקועים באבל על מאות אזרחינו שנרצחו בדם קר, ונחטפו מבתיהם בפיג'מות, שוקעים גם עמוק אל תוך הבוץ העזתי.
יום אחד, אולי לא בחודשים הקרובים, וגם לא בשנים שיבואו, נצליח לראות מעבר לטראומת שבעה באוקטובר. כרגע זה מרגיש בלתי אפשרי, הכל מרגיש כל כך טרי ונפיץ וקרוב, אך טיבו של האדם הוא לקום לאט לאט מתוך הטראומה, ובתקווה להצליח לראות אותה בצורה קצת יותר מפוכחת. ואז, ביום ההוא, ניאלץ להתמודד עם השאלה – האם היינו צריכים לנהוג אחרת בשכנינו מעבר לגדר?