גם בימים קשים מנשוא, יש לי מה לומר לכלתו של מי שמוחזק, עדיין, בידי חמאס. לא אהבתי את דבריה ערב יום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל ולנרצחים בפעולות איבה. לא את הבוטות ולא את ההשתלחות בראש הממשלה. החטופים לא נמצאים בחצרו האחורית. התשובות להרבה קושיות כואבות נמצאות במקום אחר. את האמת אי אפשר יהיה לקבור.

ההפגנות נגד הממשלה מתעצמות: "נפעל במגוון דרכים עד שהכנסת תתפזר"
במהלך עצרת החטופים: מפגינים חסמו את נתיבי איילון

ועוד זאת: אין לאף קבוצה באוכלוסייה, גם לא לקרוביהם של חטופים, את הפריבילגיה להיות מובילת הדרך היחידה. יש לא מעט קבוצות אחרות שגם קולן ראוי שיישמע. למשל, זה של המשפחות שיקיריהן נרצחו בידי אלה שאת שחרורם דורשים כעת הטובחים בנו ב־7 באוקטובר.

הייתי גם מקשיב לכל אלה שאיבדו גפיים או את מאור עיניהם, באורח מלא או חלקי, במלחמה. מאבקם לא יסתיים לעולם. קולם ראוי שיישמע; כמו גם קולם של כל אלה שיישארו - אולי, לתמיד - מחוץ לבתיהם. אם ארגוני טרור ישבו על הגדרות של יישוביהם, זה מה שיקרה. מי שדורש עסקה עכשיו, בכל מחיר, לכך הוא יגרום.

והרשימה עוד ארוכה. הורים שכולים. אלמנות צעירות. יתומים. אחים כואבים. למעשה, מיליוני אזרחים לא רוצים, לדעתי, שגורלם יופקר בגלל מהלך עקום, כזה שיישא חן, כנראה, בעיני חורשי רעתנו. הן בירושלים והן בוושינגטון. מאבק עיקש על יכולתה של המדינה היהודית לשרוד לעולמי עד, זה מה שצריך עתה. גם כדי להבטיח מקום מבטחים לכל יהודי שיבקש למצוא בה מקלט.

לכן, המלחמה מול הצורר העזתי צריכה להסתיים בניצחון מוחלט. כל תוצאה אחרת תמיט אסון על כולנו. בן רגע נהפוך לקורבנות פוטנציאליים של ארגוני טרור בשאר גבולותינו. הצעות־הנפל שעולות מכל עבר, בעיקר מקרב בכירים במערכת הביטחון, גורמות לכך, בעיניי, שהאסון הקולוסלי הבא כבר מתדפק על שערינו. שובם של החטופים חשוב, אבל אין הוא חשוב מהעתיד של ביתנו הלאומי. מאז הקמתו, אלפים כבר שילמו בחייהם כדי להגן עליו. חבל שלא הכל מבינים זאת.

בחיל וברעדה יש לומר: גורלה של מדינת ישראל, אין שיעור לחשיבותו. גם אם הלב יוצא אל כל אלה שחייהם התהפכו עליהם, יש לשמור על מידתיות נכונה. בד בבד, אסור גם לוותר על מיצוי הדין עם כל אלה שנמנמו על משמרתם.

מי שמציע כעת - ואלה לא רק משפחות החטופים - לחדול מהלחימה, מציע להפקיר, למעשה, את גורל כולנו. חטיפות דומות, ללא ספק, יתרחשו גם בגבולות אחרים. מספר הנרצחים, תמימי הדרך, יהיה רב מנשוא. בכל המזרח התיכון יקומו עלינו כל אלה שיבקשו לנגוס במדינה שקרסה בגלל שסעים פנימיים. באיראן לא יחששו עוד מפני זרועה הארוכה של “הישות הציונית”. אסמינו כבר עולים באש, ומי שלא זוכר כיצד זה הסתיים בעבר, מוטב לו שיחזור ויפשפש בספרי ההיסטוריה.